לתקשורת הטלוויזיונית הישראלית המסקרת ברצף את אירועי מתקפת הטילים החמאסית על ישראל יש בעיה: באיזה תוכן ממשי ורחב היקף למלא את שעות השידור האין סופיות. המענה התקשורתי הכמעט אחיד של דיווחים מפי כתבי-שטח ופרשנים, יצר תוצאה מטרידה לעייפה שאותה ניתן להגדיר כ"קשקשת ברשת". כתבים חרוצים ומגישי חדשות מנוסים חוזרים ומביאים לידיעת הצופים שוב ושוב ושוב מידע שכבר שודר פעמים אחדות, שלגבי רוב הציבור נמאס ממנו. במקביל מסבירים לנו פרשני החצר של הערוצים השונים מה לדעתם המשמעות של העובדה שטיל שעליו חתום שמו של רוצח ערבי שחוסל בעבר בידי ישראל - לא פגע במטרה כיוון שיורט בדרכו על-ידי טיל-שכנגד הנושא את תג הזיהוי "כיפת ברזל". וכשאין חומר ממשי חדש למלא בו את משבצות השידור, מוציאים מהארכיון המאובק צילומים היסטוריים ממלחמות קודמות שכולם מכירים, אך אולי הספיקו לשכוח, וחוזרים עליהם לעייפה, ושוב - בליווי פרשנות "חכמה ומתוחכמת".
הסובל העיקרי ממפלי הברברת המשודרת הוא הציבור המותש לעייפה והמייחל לקבל, כאן ועכשיו, את התשובה לשאלה: "עד מתי", ובין אזעקה ליירוט חשוב לו דבר אחד פשוט: להיחשף למידע שאותו ניתן להגדיר כ"חדשות". במצב הדברים הנוכחי אזרחי ישראל צמאי האינפורמציה הממשית נקלעים לסיטואציה מוזרה שאותה ניתן להגדיר כ"חצי תאוותם בידם" ואולי אפילו פחות מזה.
אחדים מבין המשתתפים בקשקשת התקשורתית הבלתי פוסקת - אולי כדי שלא ייראו כמי שחוזרים על עצמם בלי טעם - משתמשים גם במילים נרדפות לתיאור מה שהם ואנחנו רואים בשידורים חיים, ולכן לא פעם מחטיאים את המטרה האמתית של הדיווח העיתונאי. למרבה הצער המצב הבלתי אפשרי הזה מסגיר לעתים לידי אויבינו - לא בכוונה - מידע שעשוי לסייע להם במאמצם ההתקפי או ההסברתי. למשל: היכן בדיוק נחתה רקטה שחדרה מבעד לכיפת הברזל ואיזה נזק אנושי או פיזי גרמה, היכן מרוכזים כוחות השריון והארטילריה הישראלים, איזו יחידה צה"לית נכשלה במילוי משימתה ובאיזו רמת חרדה מצויים ילדי הגן המבועתים. ואולי כדי לעודד את המורל של העורף הישראלי זה ועוד: בשגגה או בזדון מעלים קברניטי הערוצים, מעת לעת, אל מסך הטלוויזיה, צילומים "מהשטח" שמציגים את הסבל האנושי הנורא שאנחנו - באגרסיביות ישראלית טיפוסית - גורמים לתושבי רצועת עזה האומללים. וזאת מבלי להדגיש באופן ברור והחלטי כי ירי הרקטות על אוכלוסיית ישראל הוא שגרם לתגובת ההפצצות האוויריות. והכל, לכאורה, נעשה ב"אופן אוביקטיבי" ובצילומים חד-צדדיים של עיתונאים זרים המציגים את בכיים וסבלם הקורעים את הלב של תושבי עזה שישראל "רוצה לחסל".
כל אחד יודע כי מטרת השימוש במילים מדויקות היא לתאר עובדות ולהעביר מידע. אך כיוון שנגזר על "כוכבי התקשורת" לחזור פעמים אין ספור על אותן מילים, אחדים מהם נאלצים להשתמש בשיטה העוקפת של מילים נרדפות - אם צריך או לא. דרך מילוט זו פוגעת ביעילותה של השפה כאמצעי תקשורת ראוי שיש בו התאמה מדויקת בין צורה לבין משמעות.
עוד מכשלה המוסיפה חטא על פשע היא השימוש בשפה לא תקנית. עברית-ישראלית איננה שפה הקופאת על שמריה. היא ממשיכה להתפתח ולהתחדש תוך יניקה ממערכות חיים שונות. למשל: שפה צה"לית, שפת תקשורת, שפת אינטרנט וקיצורי סמ"ס ואפילו סלנג רחוב. על בסיס הרבדים האלה ניתן לאפיין את שפת השידורים הטלוויזיוניים באופנים הבאים: דברת, בלבול מוחּ, בלבול ביצים, זיון מוח, חינטרוש, חירטוט, טמטום שׁכל, פטפוט או פטפטת, קשׁקושׁ בקומקום, קשקשת, ואפילו זיבולי מוח.
בתוך ים בלבול המוח התקשורתי הזה עולים על עצמם הפרשנים המתחלקים לשני סוגים: האחד - פרשני הבית יודעי-כול הממלאים את תפקידם במשך שנים רבות ודעותיהם - הפוליטיות, מדיניות, חברתיות, צבאיות - מוכרות עד מיאוס לכל ציבור הצופים בערוצים השונים. השני - פרשנים לעת צרה: אלופים במילואים וקצינים בכירים אחרים המופיעים במלוא הדרם הטלוויזיוני, בצד מומחים ו"מומחים כאילו" לעניין כזה או אחר, שאת דעותיהם החבוטות, המשתייכות למחנה פוליטי שמאלי או ימני, כבר שמענו פעמים אין ספור, כשהם מציגים בארשת חמורת-סבר בעיקר את נטיית ליבם האישית, יהיה ערכה אשר יהיה.
תופעת הפרשנות אינה חדשה בהיסטוריה התקשורתית ופעמים רבות בעבר אף הביאה לציבור תועלת רבה בהבנת המציאות בעת מלחמה. ראייה משעשעת של התופעה ניתן ללמוד מאומן המלים וינסטון צ'רצ'יל שהנהיג את בריטניה במלחמת העולם השנייה, והיה ידוע בשנינותו גם כלפי עמיתיו הפוליטיקאים. צ'רצ'יל נהג לומר בלגלוג, כי "פוליטיקאי חייב להיות מומחה כדי לחזות מה יקרה מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש ובעוד שנה, ולאחר מכן להסביר מדוע זה לא מה שקרה". בפרפראזה על הגדרה צינית זו ניתן לומר - נוכח הפטפטת האינסופית של ברברני התקשורת, תולדת מתקפת הטילים של החמאס - כי "פרשן טוב הוא זה שבמשך ימים רבים השתמש במלים של כלום, אינו זוכר מה הייתה פרשנותו על משמעות האירועים ועל כן גם אינו צריך להסביר את טעויותיו, והערכותיו השגויות".
נוכח ההתארכות של מלחמת הטילים נראה כי הגיע הזמן לבלום את רשת השידורים הבלתי מוגבלת ולאפשר לציבור הצופים את חופש הבחירה. זאת ניתן לעשות כך: המלחמה תסוקר רק בערוץ אחד - שזהותו תיקבע על-ידי הממשלה, כמו במקרי חרום במלחמות עבר. בערוץ זה שישדר 24 שעות ביממה - ירוכז מאמץ הדיווח והפרשנות של "הכוכבים" המעודכנים באמת בכל הערוצים הקיימים. שאר הערוצים ימשיכו לפעול כרגיל וישודרו בהם, על-פי תוכנית השידורים ולוח זמני השידור המקוריים, תוכניות בידור, ריאליטי לסוגיו, חדשות לא מלחמתיות, אירועי ספורט וכל מה שיכול להעלות את הרייטינג - כולל פרסומות. כך יוכל הציבור לבחור את מה שמתאים לו ולא להיות שבוי של "אותו דבר" כשהוא סובל משטיפת מוח זהה בכל הערוצים.
הגיע הזמן להפעיל את השכל הישר ולהשתמש במונח שכולנו מכירים הקרוי: חדל קשקשת ברשת.
