אולי זה הדבר האחרון שמעניין עכשיו, ואני כבר יכול לשרטט בעיני דמיוני את הטוקבקיסטים מגייסים את מיטב כישוריהם הציניים כדי לרדת עלי, אבל בכל זאת חשוב לפחות להזכיר את הדברים ולו רק בשל העובדה שאוכל להגיד שהכתובת הייתה על הקיר.
במדינת ישראל חיים אלפי אנשים נכים וקשישים שאין להם מענה אמיתי בשעת אזעקה.
זו הכותרת הפורמלית של הדברים והרבה מכם ינידו את ראשם בהסכמה ויגידו וואלה נכון חייבים לעשות משהו.
בפועל זה בטח יכנס לאיזו רשימה של נושאים המחייבים טיפול של פיקוד העורף. והממונה על כך יגיד שנעשים כל המאמצים להפחית את הנזק שנפתח קו תמיכה מיוחד לקשישים, ועל השכנים לגלות עירנות במקרה של אזעקה לגורל השכן הנכה או הקשיש שלהם.
זה יפה! יפה מאד.
הבעיה היא שאני במקרה אותו הנכה.
במקרה אני תושב אזור המרכז אז אני רק יכול לברך את עצמי בברכת ברוך הבא למציאות שאותה חווים כבר שנים אנשי שדרות...
טוקבקיסטים יקרים לא! לא רק עכשיו ירד לי האסימון ואני תומך ואתמוך באנשי הדרום ולא רק בדיבורים. שמי חגי וינשטיין אני אדם נכה המרותק לכיסא גלגלים הלוקה במחלת ניוון שרירים. בפועל אני מסוגל להפעיל רק 3 אצבעות בידי הימנית ובעזרתן אני כותב שורות אלו.
אתמול אחרי יום ארוך מאוד של ישיבה בכיסא הגלגלים, שהרי במקצועי אני עוסק בשיווק דיגיטלי ופתרונות לעסקים בתחום האינטרנט כזכיין של חברת B2W. כל היום הקדשתי שעות ארוכות של ישיבה מול המחשב לטיפול בלקוחות שבתחום אחריותי.
בסוף היום התלבטתי 1000 פעם האם לפרוש למיטה או להמתין לירי הטילים הצפוי.
כאשר כמעט נגמרה מהדורת החדשות החלטתי לרחם על הגב הדואב שלי וללכת לשכב במיטה. אשתי הביאה את מנוף ההרמה החשמלי הלבישה סביבי את הווסט המיוחד והכניסה את רצועות ההרמה לתופסני הבטיחות. (תהליך של דקה וחצי) לאחר מכן לוחצים על כפתור ההרמה והמנוף מתרומם כשהוא נושא אותי אל על (20 שניות). עכשיו יש להסיע את המנוף מכיסא הגלגלים אל המיטה (20 שניות), ללחוץ על כפתור ההורדה עד לשכיבה במיטה לפרק את הרצועה מהמנוף ולהוציא את הוסט המונח (עוד דקה).
עכשיו טוב!, שכבתי אל מול הטלוויזיה והרגשתי איך היום הקשה מתפוגג לו.
ואז החלה האזעקה!
אשתי רצה מהר לחדר של הילדות ולקחה את רות שהספיקה להירדם כבר לכיוון חדר המדרגות.
אני צעקתי לוויקטור הבן הגדול שלי בן 17 שייקח איתו את נעמי, ביתי בת השנתיים.
אחר כך ויקטור בני היקר בן ה-17 חזר בריצה אלי וניסה להרים אותי ולשאת אותי בזרועותיו. אבל החלקתי לו הצידה (זה בסדר עדיין על המיטה) אמרתי לו שילך לתפוס מחסה ואז שמענו בום עמום.
הבנו שזה כנראה ירוט או נפילה במקום אחר.
מה שבטוח שהרגע הזה עוד הולך לשכפל את עצמו גם לימים נוספים וגם עבור הרבה מאוד אנשים כמוני.
ואיזה מזור יש למדינת ישראל להציע לנו בשעה הכאוטית הזו חוץ מלקוות שלא להיכנס לסטטיסטיקה.
אנחנו חיים במציאות שעל פיה לא ניתן יותר לטמון את הראש בחול.
חייבים לתת פתרונות ברמה של תשתיות ואסטרטגיות כדי לתת מענה מתאים לאנשים עם מוגבלויות בזמן חרום. מענה כמו בניית ממדים נגישים, פתרונות דיור בקומת הקרקע וגישה נוחה למקלטים ציבוריים.
לצערי כבר כתבתי לא מעט מכתבים גם לשר הביטחון וגם לשר האוצר לפיד כדי שייתן מענה בנושא זה במסגרת הפורום לנכים, לצערי דבר לא נעשה עד היום.
