במשך חודש וחצי נמצאת מדינת-ישראל במצב חרום. זה החל בטילים שירה חמאס על יישובי הדרום, המשיך בחטיפת שלושת הנערים ורציחתם על-ידי חוליה המזוהה עם החמאס, וכלה במבצע "צוק איתן" שבו פועל צה"ל ברצועת-עזה, והעורף סופג מאות טילים.
מטרת המבצע צריכה להיות למנוע מן החמאס להבריח אמצעי נשק ואמל"ח דרך המנהרות, וכן, למנוע ירי מאסיבי על כמעט כל חלקי הארץ. כדי להשיג יעדים אלו צריך לטפל במנהרות במהלך קרקעי מוגבל לצד תקיפות מן האוויר שיסבו לחמאס אבדות כבדות.
נכון לעכשיו לא הושגו יעדים אלו, ולכן לא ברור למה ישראל דורשת הפסקת-אש.
לאחר שהחמאס דחה את התיווך המצרי, נוצרה לישראל לגיטימציה להמשיך במבצע כדי להשיג את היעדים, אך לצערי הרב לא נראה שממשלת ישראל מעוניינת להכריע ולו חלקית מערכה זו.
כיפת ברזל
אין ספק שכולם מבינים היום עד כמה חשוב שיש לישראל "מטרייה אווירית" בדמותה של כיפת ברזל, וקשה להבין איך רוב אנשי-הצבא התנגדו לפלא הזה. ברור היום שללא "כיפת ברזל" מספר הנזקים והאבדות לנפש היה מאוד גבוה, אך גם העובדה שרוב האזרחים ממלאים את הוראות פיקוד העורף מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם.
תיאור המצב
בניגוד למבצעים קודמים שבו נתנה ישראל מכת מנע מן האוויר, דבר אשר סייע להרתעת האויב ולהצלחת המבצע, במבצע זה ישראל תקפה יעדים בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".
מבלי להפתיע את החמאס הן מבחינה טקטית,והן מבחינה אסטרטגית.
כמובן שמצב זה הינו מסוכן לישראל, שכן בסבבים הבאים יהיה מאוד קשה כי החמאס לומד מטעויותיו (לא כן ישראל).
כרגע אמור להחליט הקבינט האם הולכים למבצע קרקעי מוגבל, או שמחפשים הפסקת-אש בתנאים נוחים.
ההנהגה הישראלית
ראש-הממשלה
בנימין נתניהו ושר הביטחון יעלון נחשבים כאנשים זהירים ושקולים אשר לא נוטים להפעיל כוח רב במהלכים מבצעיים ועל-כך יש להחמיא להם (למרות דימויים הניצי).
אך יש לי השגה אחת כלפיהם: מותר לקחת צעד אחורה כדי להכין הפתעות טקטיות, ולדון בבעיות קרדיניליות כמו נושא המנהרות, וכן גירושם של אנשי החמאס למדינות אפריקה, אך במצב בו החמאס נדחק לפינה והוא מוחלש לא ברור מדוע ההנהגה הישראלית מתעקשת לסיים בתיקו,ולא לנסות לצאת מן המערכה כאשר ידה על העליונה (ולו באופן חלקי).
לפעמים צריך אומץ כדי להכריע מבצעים כאלו או אחרים שאותם תשפוט ההיסטוריה, אך כאשר מדינה מוקפת אויבים אל לה לגלות מורך-לב למול אויביה שכן אחרת היא תצטרך ללקק את הפצעים בכל פעם מחדש.
