נתניהו, אל תיגרר

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ראוי לשבחים על מנהיגותו במבצע "צוק איתן". נתניהו שותף באחריות להידרדרות שהובילה את ישראל למצב הנוכחי, בכך שלא מנע את הגירוש ("הינתקות") של היהודים מגוש קטיף, אבל מרגע שהחל המבצע הצבאי הנוכחי, הוא פעל בשיקול דעת, דאג לתמיכה בינלאומית בישראל, והדף את הקריאות חסרות האחריות של גורמים פוליטיים מהשמאל לסבך את המצב על-ידי הכנסתם של גורמים עוינים כמו מחמוד עבאס, או ארדואן הטורקי, למציאות המורכבת ממילא. נתניהו קבע מלכתחילה יעד מתון למבצע: החזרת השקט לעורף הישראלי ופגיעה בחמאס. הוא נמנע מהצהרות רהב חסרות כיסוי כמו "שלום עכשיו" או "מזרח תיכון חדש", ותיאם את מהלכיו עם ארצות הברית ומצרים. עד כה לא נחשפו סדקים בעבודתו עם שר הביטחון משה יעלון ועם הרמטכ"ל וראשי קהילת המודיעין. נראה שנתניהו חושש ממהדורה חדשה של דוח גולדסטון, ובימים האחרונים פחת מספר ההרוגים האזרחים בעזה. נתניהו צדק, בדיעבד, בקבלת ההצעה המצרית להפסקת אש משלשום. אחרי שחמאס דחה אותה ושיגר מטחי רקטות לכל רחבי ישראל, ראש הממשלה הורה להעצים את תקיפות צה"ל, אך בנאומו לציבור הבהיר שהדרך המדינית האחראית עדיפה בעיניו, ושמטרתו היא הפסקת אש ולא "סדר חדש באזור", כמו זה שאליו חתרו באופן בלתי נלאה מגלומנים הרפתקנים מן השמאל. אך האתגר העיקרי שעמו התמודד ומתמודד נתניהו במהלך כהונתו הנוכחית כראש ממשלה הם ה"שותפים" הפוליטיים בממשלתו (המתפקדים כאופוזיציה לכל דבר) ובסיעות השמאל (שתפקידם לשמש כאופוזיציה, אבל לא לקדם את דרישות האויב) שמחוץ לקואליציה. במקום שיתנו לו גיבוי, השרים ציפי לבני, ובמידה פחותה גם יאיר לפיד, כמו גם שורת פוליטיקאים מן השמאל הקיצוני יותר והקיצוני פחות, תקפו את ראש הממשלה, בזמן שנתנו רוח גבית למחמוד עבאס, אפילו אחרי שהתפוצץ תהליך המתן ומתן ההזוי עם האויב מרמאללה. בכך הם העצימו והסלימו את תביעות האויב. לבני אף התרועעה עם מחמוד עבאס ומרעיו בניגוד למדיניות הממשלה והעומד בראשה. נתניהו שגה כאשר לא הדיח אותה בשל כך. פרס, לבני, הרצוג, גלאון ודומיהם מנהלים את הקרב ביניהם על הנהגת השמאל על חשבון ביטחונם של אזרחי ישראל ושלומם של חיילי צה"ל. נתניהו בגדלותו העלים ומעלים עין מהרעשים המזיקים שעושים פרס ולבני, ואפילו בשעה מאוחרת זו טרם מצא את העוז לסלקה מממשלתו, למרות שהיא מהדוברים הבוטים ביותר של השמאל הקיצוני. החשש לשלמות הקואליציה מרתיע, מן הסתם, את נתניהו משיגור מכתב פיטורים ללבני, העומדת בראש מפלגה קיקיונית, אך מנסה לגרור את הממשלה לקו הרפתקני ובלתי אחראי. נתניהו צריך לדבוק בקו שהוביל בימים שבהם כתב את "מקום תחת השמש", ולחתור בהקדם להפסקת מצעד האיוולת של "פתרון" שתי המדינות ולביטול ההבחנה השגויה בין מחבלים "טובים" ו"רעים" - האחים בדם עבאס וחמאס. כמו-כן יש לצוד לאלתר את המחבלים ששוחררו כתוצאה מהחלטותיו השגויות במסגרת עסקת שליט ובמסגרת "המחוות" למחמוד עבאס כדי שיואיל לשתות קפה עם לבני ולקבל ממנה הצעות מגונות ומזיקות. לישראל יש רק אינטרס אחד בעזה - שמירת השקט לאורך זמן. כך גם ביהודה ובשומרון. לשם צריך לחתור נתניהו, ולא להקמתה של מדינת אויב לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך. אסור לנתניהו להמשיך להיגרר ל"נאום בר-אילן" ולמשוגותיהם של פרס/לבני/הרצוג/גלאון. ישראל חשובה יותר ממאמר מחמיא בביטאון השמאל הקיצוני (16.07.14) תחת הכותרת "נתניהו, אל תיגרר". אכן, נתניהו, אל תיגרר להמשך תהליך אוסלו.