פרשת השבוע היא מַטּוֹת (במדבר ל): [ב] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'. במרבית השנים פרשה זו נקראת ביחד עם הפרשה הבאה, מסעי, אבל בחלק מהשנים המעוברות, כמו השנה, היא נקראת לבדה. והעובדה שהשנה פרשה זו נקראת לבדה, מתאימה להפליא לאירועים החדשותיים. כי אומנם הפירוש הראשון של מַטּוֹת בהקשר שלנו הוא שבטים, אבל הרי מַטּוֹת זה גם מלשון הטיה כידוע, והשאלה היא להיכן נוטים.
הפרשה דנה בכמה נושאים הקשורים ביניהם קשר הדוק; הנושא הראשון הוא נדרים: [ג] אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. טבעי לבני אדם להבטיח ו/או להתחייב – למעשה או להימנעות ממעשה בעתיד, השאלה היא מה הם עושים עם אותה התחייבות כאשר מגיע אותו עתיד.
הטיית הדעות
לדוגמה, לפני בחירות מבטיחים לנו כל מיני הבטחות כדי להניע אותנו להצביע עבורם; הרצון שלהם להיבחר היטה את דעתם לכיוון שמוצא חן בעינינו והם מבטיחים לנו כי מכיוון שדעותינו כמעט זהות והם מסכימים אתנו בעניין א' וב' וג', כאשר הם ייבחרו לתפקיד הם ינהלו את העניינים בהתאם לרצוננו.
אלא שפעמים רבות מדי מתגלה בדיעבד שמרוץ המחשבות ובעיקר שקלול האינטרסים שלהם, היטו את דעותיהם לכיוון שונה ואפילו הפוך מזה שהבטיחו לנו. האמת היא שהתרגלנו למצב הזה ודי הנמכנו ציפיות.
כמובן, גם התורה הכירה בנטייה האנושית הזאת, לכן היא מצווה לנו מפורשות: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ; כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. אומנם יכול להיות שינוי נסיבות שמחייב מחשבה מחודשת שאפילו תוביל למסקנה הפוכה מהקודמת וממילא גם להתנהלות שונה מזו שהובטחה, התורה מכירה בזה, אומר הרמב"ן ולכן אינה אומרת שלא יעבור על הבטחתו, רק שלא יחל-יחלל דברו; שלא יעשה דבריו חולין.
עמידה בדיבור
בעצם, התורה מורה לנו כאן להתייחס בכבוד אל המלים שאנחנו מוציאים מהפה, שנחשוב לפני שאומרים ושלא נזלזל במה שאמרנו/הבטחנו. ואם נשתנו הנסיבות ולא ניתן לעמוד בהבטחה המקורית – הפתרון הוא להציע את הבעיה בפני אנשים שאין להם אינטרס והם יכולים לשחרר אותנו מההתחייבות, אם ימצאו לנכון.
אבל כל עוד זה לא נעשה, אנחנו נשארים מחויבים להתחייבות המקורית. דומני שההקשר ברור; כאמור לעיל, התרגלנו להבטחות שאינן מתקיימות; אבל אין טעם להאריך בביקורת כי נראה ברור שמהשמים מאלצים את מנהיגינו לעמוד בדיבורם. וזה נעשה באמצעות הקשחת עמדותיו של האויב, שלמרות המכות שהוא סופג – הוא דוחה כל הצעה להפסקת אש. לכן אין לנו ברירה אלא לעשות את מה שממילא חייבים לעשות. וכאן אנחנו עוברים לנושא השני בפרשת השבוע, מלחמת מדיין.
מלחמת נקם
(פרק לא) [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. בפרשה הקודמת קראנו שהיה ציווי כללי, בלי לנקוב מועד לביצוע (פרק כה): [טז] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יז] צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. [יח] כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. בפרשה שלנו מדובר בהוראה לביצוע: [ג] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן. [ד] אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה--לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא.
לכאורה, הנושא הזה של מלחמה נגד הצוררים, שייך לחדשות השבוע הרבה יותר מהנושא הקודם של עמידה בדיבור מצד מנהיגים ובכלל. כאן מדובר במלחמת נקם, מושג שהיום הס מלהזכיר, על כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם.
נקמה למרות הכל
במשך שנים מדברים אצלנו על מזימות שחורשים נגדנו מעבר לגבול, במדינות רחוקות מאיתנו, ודי מתעלמים מהמזימות שחורשים נגדנו אלה שניזונים מידנו. אומנם דיברו אצלנו על מנהרות שהם חופרים כדי להקל עליהם את הפגיעה בנו, אבל המשיכו לספק להם חומרים – מלט, ברזל וכו' – לבניית אותן מנהרות. שלא לדבר על "מוצרים הומניטריים" שאנחנו מספקים להם ביד רחבה.
וגם כאשר הצוררים הפכו את היהודים בישובים שבקרבתם למטרה עבור כלי המשחית שרכשו – ועשו זאת דבר יום ביומו – מה שהיה אמור להניע אותנו לפעול במלוא העוצמה הנדרשת, הבלגנו. כנראה מפני שהקב"ה עשה לנו נס והם לא הצליחו לפגוע באנשים. אנחנו לא רצינו ועדיין לא רוצים לפגוע בהם, אבל מסתבר שלקב"ה יש תוכניות אחרות. וכשמגיע הזמן, הוא מכריח אותנו לעשות מה שצריך.
מתאבדים מול חלוצים
כעת כבר הגיע הזמן שיתקיימו דברי הנביא מיכה (פרק ה'): [יד] וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ. לא מזמן אמרנו כבר ש"נקמה זו לא מילה גסה". להפך, ב'נקמה' ב'תקומה' וב'שיקום' האותיות העיקריות הן קם. כך שיש קשר הדוק ביניהן.
כאן אומר הקב"ה מפיו של הנביא מיכה, שהוא יעשה נקמה בגוים אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ. בפשט נראה שמדובר בגוים שמסרבים לשמוע בקול ה', והסירוב מתבטא בכך שאינם מודים בהתגשמות חזון הנביאים על-אודות תקומת עם ישראל והשיבה שלו לארץ, ומתעקשים להפריע לתקומה הזאת.
כך זה גם לפי המפרשים על הפסוק. והרי זה בדיוק מה שעושים הצוררים שמעבר לגבול וגם אלה שבתוכו. אומנם "הרבה דרכים למקום" לבצע את מה שהוא מוצא לנכון והנקמה שהבטיח יכולה להתקיים בדרכים שונות, כמו למשל מלחמות פנימיות והשמדה הדדית בארצות האויבות לנו, מה שמתחולל כעת לעינינו.
בידי מי הנקמה?
אבלבמה שנוגע לנעשה בתחומי ארץ ישראל, על פניו נראה שהקב"ה מכריח אותנו להשתתף במהלכי הנקמה. והרי גם את הנקמה שבפרשת השבוע הוא יכול היה לעשות בעצמו אבל בחר להטיל את המשימה עלינו. והיא אומנם בוצעה על-ידי חלוצי הצבא: [ה] וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּה--שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא. [ח] וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע--חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב.
בלעם לא היה שייך להנהגה של מדין; הוא הצטרף אליהם ככוח רוחני פסיכולוגי כד לסייע במלחמה נגד ישראל. הוא ניסה לעורר פחד בלב חלוצי הצבא של ישראל בידיעה שזו הדרך להביס אותם, כי הפחד משתק. תפקידו של פינחס היה לנטרל את האיום הזה: [ו] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. והוא עשה זאת בהצלחה גדולה והרג את בלעם.
אילוצים
אז בסיפור של פרשת השבוע לא עלתה בכלל השאלה של "מוסריות הנקמה". היה ברור שחייבים לנקום ועשו את זה בשלמות. אצלנו המציאו מוסר חדש שלפיו 'נקמה' – הס מלהזכיר, אבל זה לא מה שיעצור את המהלכים האלקיים; והרי לא לחינם הצורר עצמו מאלץ אותנו להמשיך בלחימה, הקב"ה מקשיח את לבם כך שניאלץ אנחנו לעשות את מה שהוא רוצה שנעשה. והרי ב"ה, רבים אצלנו חלוצי הצבא המבקשים לקחת נקמה מהצוררים.
והעובדה שהמנהיגות והתקשורת מסתייגים משימוש בפועל הזה לא ממש משפיעה עליהם. הלב היהודי שלהם אומר להם מה נכון והם מקשיבים לרחשי לבם. האמת היא שגם שכל ישר, אחרי שרואים כמה השקיעו בהכנות לפגוע בנו, גם השכל מחייב את הנקמה הזאת. אלא שאת השכל ניתן לשטוף במלל תקשורתי. את הלב היהודי – לא ניתן.
לשמור על שלמות המחנה
לקראת סוף הפרשה מספרת לנו התורה על בני גד ובני ראובן שהיו להם בהמות רבות ולכן ביקשו להישאר בעבר הירדן שהיא מקום מרעה. הייתה להם כוונה טובה, שלא להסתכן בפלישת בהמותיהם לשדות של אחרים אם יעברו את הירדן עם כולם, אבל משה מוכיח אותם בחריפות על הבקשה שלהם ומזכיר שכבר היו כאלה, המרגלים, שלא רצו לעלות לארץ ומה היו התוצאות. גם למרגלים היו כוונות טובות, אבל התוצאה הייתה רעה מאד. הם ראו את הצדק שבדבריו ומבלי לוותר על כוונתם המקורית, העלו הצעה חדשה (פרק לב): [טז] וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. [יז] וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם... התנדבו להיות חלוצי צבא בכל מהלך הכיבוש וההתנחלות בארץ.
תורה ציווה לנו משה
משה מקבל את הצעתם ומצווה את המנהיגות של הדור הבא: [כט] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶם--וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה. [ל] וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים, אִתְּכֶם--וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. התוכחה של משה השפיעה עליהם מאוד והם חזרו על התחייבותם: [לא] וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר: אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה. [לב] נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה', אֶרֶץ כְּנָעַן... לצערנו, כיום לא רואים ולא שומעים את משה, אבל כתוב שבלבו של כל יהודי שוכן ניצוץ ממשה רבנו והניצוץ הזה, גם אם לא מודעים לו ועל כן לא מטפחים אותו, הוא מתעורר בזמן שצריך ומגלה בלבו של יהודי את הרגש הנכון ואת הרצון לעשות בדיוק מה שצריך כדי למלא את רצון ה'. והרגש הזה הוא שהתעורר בחודשים האחרונים אצל חלוצי הצבא שלנו.
