מבצע "צוק איתן" לא יצליח לעקור מן השורש את החמאס. צה"ל יכול להפציץ עד מחר מנהרות, לחסל משגרים וגם להרוס בתי-מחבלים - אבל ארגן הטרור ימשיך להישאר כחי וקיים. על אפם וחמתם, כמובן, של תושבי רצועת עזה, המייחלים לשקט ממנו - לא פחות מאשר תושבי מדינת ישראל.
אחרי ככלות הכל יש לזכור שבעזרת קטר וסייענים מוסלמים אחרים ניתן יהיה לשקם, בתום המבצע הישראלי הצבאי, את ההריסות והחורבן. ראשי החמאס יגיחו אז ממאורותיהם שבמעמקי האדמה וישובו להיות איום מחודש - הן על תושבי הרצועה, המשמשים עבור ארגון הטרור בשר-תותחים, והן על היישובים הישראלים באשר הם.
הכרה
המוצא היחיד מן הסבך הזה הוא הכרה ישראלית בשליטתו של החמאס ברצועת-עזה, ללא שיתופו של מחמוד עבאס, שאין לו מלה בה, מלבד חלקו הדומיננטי בגדה. כל ניסיון לשתף את מנהיג הרשות הפלשתינית בשליטה ברצועה יעלה לבסוף פירות באושים. הוא חסר כל סיכוי, באשר החמאס לא יסכין לשתף עימו פעולה. אחרי ככלות הכל רוצה ארגון הטרור הזה את חלקו בעוגה הפלשתינית.
החמאס הוא סרטן גרורתי, השולח זרועות לפה ולשם. כל ניסיון לעקור אותו מן השורש רק יצמיח זרועות חדשות. תחת זאת יש, אפילו, לישראל, בצחוק הגורל, אינטרס מובהק לטפח אותו במקום לחנקו.
עדיפות
חמאס שיצליח לשלוט ברצועה עדיף לישראל פי כמה על הג'יהאד ואל-קאעידה, הלוטשים את עיניהם לבוא תחתיו ולמלא את מקומו בשטחה. אם, אומנם, יעלה הדבר בידי שני הארגונים הקיצונים כתוצאה מהחלשתו של כוח החמאס - תיקלע המדינה לתוהו ובוהו, מסוכן פי כמה ממנו.
כדי להחזיר את השקט על-כנו, לפחות לתקופה סבירה, חייבת ישראל ללמוד לחיות לצד החמאס ולהכיר בקיומו, בין אם אכן תתרצה לעשות זאת ובין אם לאו. בכורח הנסיבות שבשטח אין לה, מסתבר, ברירה אחרת - ולא חלילה, מאהבת היריב הטרוריסטי, אלא מתוך פחד מאלה הגרועים ממנו. ובפראפרזה על "שקט הוא רפש" - על-פי ז'בוטינסקי - שקט הוא, הפעם, דווקא צו השעה.
