ושוב פנים מחייכות על-רקע הודעה קשה. ושוב הפנים הצעירות האלה. ושוב סיפורי גבורה ואהבה לארץ. ושוב הדמעות מול נעורים שנגדעו. ושוב החשש להתקשר לשאול מה קורה עם... כי מקווים שאף אחד לא יתקשר לספר מה איתו.
ושוב סיפור על צעיר שעזב את ביתו ומשפחתו שבארץ רחוקה והגיע להתגייס לבד. ועוד אחד - שהגיע להתגייס לצבא הגנה לישראל.
והלב שנפתח בימים אלו לסיפורים האלה. תמה איפה זה היה קודם? ולמה לא הכרנו את כל הסיפורים האלה? למה ללא ידענו. צעירים ושמחים יוצאים להגן על משפחות על הארץ. משאירים אחריהם הורים ואחים המביטים בהם בעיניים כלות, דואגות וגאות.
ובבתי-החולים שוכבים חיילים פצועים בדרגות שונות. מחייכים וכואבים ומתגעגעים. לחבריהם. לפעילות שנקטעה. ואנו מביטים באהבה הזאת ולא מבינים איפה היא הסתתרה זמן כה רב ואיך בזבזנו את הזמן על ויכוחים, על השמצות, על טינות וכעסים. ואיך לא ראינו את היופי, את הנעורים, את האהבה שיש בכל אחד לארץ. איך כולם אוהבים את צה"ל. איך כולנו פתאום צבא.
וכל אחד עושה מה שהוא יודע. יש מי ששולח חבילות מזון, יש השולחים חבילות חטיפים, עוגות תוצרת בית שבין מרכיביהן נמצאת גם אהבה בכמות גדולה. יש מי שמתפלל, מבטיח הבטחות ומקבל קבלות. יש המארחים בבתיהם משפחות זרות ממקומות רגישים. כל אחד מחפש את מקומו במאמץ המלחמתי-הגנתי הזה. כולנו נושאים את אותה תפילה. איש איש בשפתו, באמונתו.
לא רוצים להשאיר אותם להילחם לבד. כי פתאום כולם ילדים גיבורים של כולם. דתיים וחילוניים, שמאלנים וימניים. חרדים ואתאיסטים. והאהבה הזאת, שעוטפת וסובבת את הארץ, היא הצוק הכי איתן שלנו.
