ככל שמעמיקה ומחריפה המלחמה בעזה
שאינה מצטמצמת עוד אל תוככי הביטוי המכובס והמצומק מכפי מידותיה האמיתיות, הקרוי "מבצע צוק איתן" - כך הופכות ההתבטאויות נגד מלחמה זו וגילויי שמחה על מות חיילי צה"ל במלחמה, בקרב מי מאזרחי המדינה לצורמות וקשות עד לבלתי נשוא עוד. ברשימתי, יום אתמול (יום ג', 22.7.14), כתבתי שמן הראוי הוא, כי כל עוד הקרבות נמשכים בעזה, הרי אין מקום להפגנות בעד ונגד מלחמה וגם/או אין למתוח ביקורת פוליטית על מהלכיה. והנה בשידור משדר טלוויזיוני שיוחד למלחמה ארורה זו - שמעתי מפיו של שדר משחקי הכדורגל האהוד, זוהיר בהלול דברים שלא ציפיתי שמוע מפיו. זוהיר בהלול שהפך לדמות מיתולוגית והונצח באחד ממערכוני "הגשש החיוור" - התבטא נגד "סתימת פיות" וליתר דיוק, נגד "הזכות למתוח ביקורת", בתקופת המלחמה. הגם אתה, מי שהלשון העברית, בת בית לך, לצד צרינו? הגם אתה, שדר צח לשון ובעל שליטה מופלאת, בשפה העברית? האם חושב אתה כי קיימת זכות למחאה בעניין המלחמה, הסובב והנסבב סביבה, כעת, שעה שנמשך הקטל ושפך הדמים?
ולא. לא. אל תבינו אותי בצורה בלתי נכונה ואל תנסו
"לשתול" מילים, לא לי ובפי שלי. איני סבור, כי כלל ערביי ישראל, הינם גיס חמישי. איני סבור גם, כי יש להחרים מי שששבתו, לפני ימים מספר שביתת מסחר, במגזר הערבי. עם זאת, איני נאיבי ואיני טח עיניי בטיח, כדי למנוע מעצמי מראיית מראות ומחזות בלתי נעימים, בעליל. איני מדנג גם אוזניי בדונג, כדי להימנע משמוע אמירות שטוב להן, שלא היו נאמרות, מאשר נאמרו הן. כל מי שמעז, בתקופה קשה וארורה זו של התנהלות המלחמה בעזה, למתוח ביקורת ולבצע מעשים, שיש בהם משום הסתה,
יש לפעול נגדו, במהירות ובתקיפות.לא בכדי ייחד המחוקק בקודקס הפלילי, קי בחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובחוקים נוספים, חוצה לו,
חוקים שהפרתם, חמורה יותר בימי מלחמה וחלקם, שחלותם הינה - אך ורק בימי מלחמה.
בואו לא ניתמם ולו גם לרגע אחד. דווקא מי שנחשבות למדינות נאורות שבנאורות, דוגמת ארצות הברית של אמריקה ואנגליה, לא התחשבו - כלל וכלל - בעקרונות "הדמוקרטיה", שעה שפגעו הן בזכויות יסוד של אזרחים תמימים,
שומרי חוק, שכל "חטאם", מצא ביטויו בכך שהם היו נתינים גרמנים או יפניים. די היה בכך - בתקופת מלחמת העולם השנייה - כי עצם היותך נתין גרמני או יפני, תביא לכליאתך במחנה מעצר. במקרים קיצוניים יותר, הוחרם רכושם של נתינים אלה והם אף הוגלו מהארצות בהם ישבו ישיבת קבע, שנים רבות.
לא עזרה לו, לעזרא פאונד, המשורר אדיר המבע, אבי האימג'יזם, כל גדולתו הספרותית והיותו משורר נודע שבנודעים, עת החליט הוא לשדר שידורי תעמולה נגד בעלות הברית, מרדיו איטליה הפאשיסטית. משורר אדיר זה, שהיה, בין היתר, גם אנטישמי מובהק, העריץ גם את היטלר ומוסולני. בשידורי התעמולה וההסתה שלו נתן הוא ביטוי להערצתו זו המנהיג הנאצי והמנהיג הפשיסטי, כאחת, תוך שהוא "תיבל" שידורי תעמולה אלה, בהסתה אנטישמית קבועה.
ידידותו וקשריו החברתיים של עזרא פאונד עם סופרים ומשוררים נודעים, דוגמת ג'ימס ג'ויס, תומאס סטרנס אליוט, ז'אן פול סארטר וארנסט המינגווי, חילצה אותו - עם תום מלחת העולם השנייה ותפיסתו בידי כוחות בעלות הברית - מישיבה ממושכת, בכלא, בגין הסתה ובגידה בארה"ב, בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם סיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, נעצר עזרא פאונד בידי האמריקניים והובא לארה"ב, כדי לעמוד למשפט, באשמה החמורה של בגידה במולדתו. בעקבות לחצים וקשרים שהפעילו מעריציו וידידיו הרבים, שהיו אנשי רוח וסופרים ומשוררים ובשל ההכרת בגדלותו השירית, נמצא עזרא פאונד בלתי כשיר לעמוד לדין ואושפז ונכלא בבית חולים פסיכיאטרי, עד לשנת 1958. מן הראוי לציין נקודה
"יהודית", בביוגרפיה של עזרא פאונד. בעת אשפוזו המשיך בכתיבת שירה שפורסמה בשנת 1957. כמובא ב"ויקפדיה", הרי: "שירתו זו, שנכתבה לאחר שדבר השואה כבר הפך לידיעת הכלל, הייתה שירה אנטישמית קיצונית וארסית. "היהודי" בשיריו הוא המרמה את הגוי, הוא השולט בכל והדוחף את הגוי למלחמה, שכוונתו היא להביא להשמדתו".
אמנים, משוררים, סופרים ואישי ציבור, המנצלים עובדת היותם
"ידוענים", המותחים ביקורת וגם/או מפרסמים הגיגיהם בענייני השעה, אינם יכולים לחמוק מביקורת, בטענה, כי הם הביעו דעותיהם הפרטיות. הדברים נכונים לגבי הביקורת שמתחו על המלחמה קבוצת במאים, שחקנים וידוענים אחרים, שהבולטת בהם הייתה אורנה בנאי. בנאי זכתה לגל עצום של גינויים מצד גולשי אינטרנט, לאחר שהעניקה ראיון ל
אושרת קוטלר מערוץ 10, בו קראה לאיפוק, הביעה צער על המוות בשני המחנות והכתירה עצמה - בהומור - כ"שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים".
בכתבה שפורסמה ברשת מקומוני
ידיעות אחרונות, תחת הכותרת -
"בושה שזה העם שלי", התראיינה בנאי ובין היתר יצאה נגד סתימת פיות וגסות רוח, התנגדה לקיום המלחמה, תוך הבעת תקווה שהיא תיפסק, כמה שיותר מהר. היא ציינה שאין היא מאמינה במשפט:
"תנו לצה"ל לנצח". אתמול שלחה בנאי מכתב לאתרי הבידור ובו הסבירה, מחדש, עמדתה וטענה, כי היא לא הובנה כראוי, לא התנסחה באופן מוצלח וחלק מדבריה גם הוצאו מהקשרם.
דווקא מאנשים הנהנים בימים כתיקנום מאור הזרקורים, מצפה הציבור, בימים קשים - דוגמת ימי מלחמה - לרגישות יתר. מי שאטום לרגשות הציבור ומתנהל כפיל בחנות חרסינה, בל יופתע - כמו אורנה בנאי - אם אור הזרקורים יכווה אותו ובמקרים חריגים, אף ישרוף וישמיד, באופן מוחלט, מעמדו האהוד בציבור. איש אינו מצדיק קללות ואיומים על אורנה בנאי וילדיה, בעקבות דבריה בתקשורת. אבל דבר אחד אינו ברור לי, כלל. מה ציפתה בנאי שיקרה, לאחר ההשתלחות ברגשותיו של חלק ניכר מהעם ש"אינו שמאלני אוהב ערבים"? יודגש, כי הדברים נעשו דווקא בתקופת מלחמה, שעה שמניין ההרוגים, בקרב החיילים, עולה מדי יום ביומו? האם בנאי, המתפרנסת - בין היתר מסטאנד אפ ומשימוש יומיומי במלים, מנוכרת לכוחם החזק של המלים? האם אין בדרנית זו יודעת שבביתו של התלוי אין מדבר על חבל התלייה?
בשולי הדברים אציין, כי
עיתון הארץ מפרסם, היום, כי ראש עיריית לוד,
יאיר רביבו, פיטר אתמול עובדת ערבייה שהביעה שמחה באתר האינטרנט שלה על מותם של 13 חיילים במלחמה בעזה. איסרא גרא, תושבת ג'ת, שעבדה כיועצת פסיכולוגית בעיריית לוד, כתבה בדף הפייסבוק שלה, דברים אלה: "13 (הרוגים) שירבו אמן".
לו הייתי אני, מכהן כראש עיריית לוד, הרי בד-בבד עם פיטוריה של עובדת זו, מעבודתה בעיריית לוד,הייתי מגיש נגדה
בתוקף תפקידי ומעמדי כראש עיריית לוד, תלונה במשטרה על הסתה וסעיפי חוק פליליים רלוונטים אחרים.
הנה פרי הביאושים הישיר והתוצאה הבוטה של הקריאה הפומבית:
"למנוע סתימת ביטוי ולאפשר חופש ביטוי". לחופש ביטוי יש מגבלות, בכלל ובתקופת מלחמה, בפרט. כדי שלא יצליחו דמגוגים וסתם טפשים בעלמא, בכל הכבוד הראוי, להאשימני ב
"ראייה חד-צדדית" או - חלילה וחס - בהאשמה הנפוצה, מצד חוגי שמאל, בימי מלחמה אלה של
"שנאת ערבים", אפנה הקוראים והקוראות שאינם מתרשמים לטענות מתלהמות ודמגוגיות לפסיקת בית המשפט העליון.
כוונת הדברים הינה לשורה של פסק-דין, שתחילתם בפסק-הדין המרוכך של בית המשפט העליון, בעניין מאיר כהנא וסופם בפסקי-דין מחמירים, לאור שינוי העתים - פסקי-דין שעניינם העמדה לדין פלילי ושליחת אנשים דוגמת
מרגלית הר-שפי והרב עידו אלבה לכלא, בעבירות של אי-מניעת פשע, הסתה וכל הקשור והכרוך בכך.
דרך אגב, פרט "טפל", כמו-גם "זניח", שרואה אני צורך להדגישו.
מרגלית הר שפי והרב עידו אלבה אינן נמנים על המיעוט הערבי, מקרב אזרחי מדינת-ישראל.