נתב"ג - קדימון אזהרה

רק מעט ישראלים יודעים כי במהלך השיחות שנוהלו בקמפ דייוויד בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק למנהיג אש"ף יאסר ערפאת, בתיווכו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ירדו שני הצדדים לנושאים מעשיים ביותר, בנקודות שנראו כבעייתיות. ואין המדובר בגבולות, פליטים, מעמד ירושלים ושאר בעיות הליבה הנפיצות. אחד הנושאים הרגישים הללו היה נתב"ג - נמל התעופה הבינלאומי היחיד של מדינת ישראל, שהקמת מדינה פלשתינית עצמאית - כחזונו הרטוב של מחנה השלום - עמד להעמידו בסכנה. אין הכוונה לסכנה ביטחונית, שכן לא יעלה על הדעת שבמדינה הפלשתינית העצמאית ושוחרת השלום, יימצאו מחבלים שינסו לחקות את מה שניסו לבצע (וכשלו) אחיהם בנמלי האוויר של רומא, פאריס, ז'נווה, ניירובי ומומבסה, ולירות טילים או רקטות לעבר מטוסי "אל-על" ו"ארקיע". הבעיה נולדה עקב התנאים הגאוגרפיים. עקב המותניים הצרות של ישראל, קבעו המומחים שעל ישראל לבקש את הסכמת הפלשתינים שקטעים מתוואי מסלול הנחיתה בנתב"ג, יעברו בשמי המדינה הפלשתינית שבדרך. הגיוני לא? הרי הפזמון החוזר בפי כל חסידי רעיון שתי מדינות וגו' מדבר על "שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו". צחקתם את ערפאת. מנהיג אש"ף סירב. הוא לא היה מוכן לשמוע על כך שמטוסים הנוחתים בישראל יפגעו בדרכם בריבונות האווירית המקודשת של הפלשתינים. זו גם הסיבה שסוג כזה של מידע הוצנע מעינו של הציבור בישראל. דיווח כזה היה עלול לשבש את המאמץ הכללי של השמאל המאוכזב לצייר את ברק, כאחראי המרכזי לכשלון שיחות קמפ דייוויד 2000.

וכפי שאנו למדים היום, התקשורת הישראלית אימצה עקרון פרסום חדש ונוח יותר: זכות הציבור לדעת - מתה. מעתה אנחנו נחליט עבור הציבור מה כדאי שיידע ומה רצוי שלא יידע. למה דווקא אנחנו? כי בניגוד לציבור המטומטם הנוהה אחרי יצרים לאומניים-ימניים, אנחנו בתקשורת מחזיקים במונופול על החוכמה והצדק האבסולוטיים.

הסיבה שנדרשתי לאזכר את פרשת נתב"ג והסירוב הפלשתיני, היא כמובן הסגירה הזמנית של השדה, בעקבות נפילת טיל בודד שירה חמאס והרס בית בעיר יהוד. לא נתעכב כאן על הטמטום שהפגינה התקשורת שלנו, שבמסגרת הברברת הבלתי פוסקת שלה הודיעה לחמאס היכן נפל הטיל הזה (משום מה לא צורפה מפה, שתמחיש את המרחק למסלולי הנחיתה וההמראה), למרות שבמזל לא נפגע איש.

חשוב יותר שנראה בפרשה זו מעין קדימון אזהרה. הוא יבהיר לנו מה עלול לקרות לישראל שוחרת הנסיעות לחו"ל, אם כוחות עוינים לא יוצבו 70 ק"מ מנתב"ג, אלא 70 מ'. לא יהיה אז גם צורך בארטילריה ארוכת טווח. די במרגמה פרימיטיבית מפני שרק עצם נפילת פגז סמוך לאחד המסלולים או לבית הנתיבות, תגרור אחריה את השבתת השער האווירי הבינלאומי היחיד של מדינת ישראל.

אפשר כבר לשמוע את קולות הלגלוג של האיסטרגים בגרוש. אלה שכאשר הוזהרה ממשלת ישראל שבעקבות הנסיגה מגוש-קטיף ייכנסו אשקלון ואשדוד לטווח הקסאמים, נופנפו המזהירים כזבובי טורדניים (שהרי ידוע שהימין מתמחה ביצירת איומים דמיוניים).

אפשר גם לדמיין את התגובות.

ממשלת פלשתין תודיע כי היא בודקת טענות ישראליות כאילו חפץ בלתי מזוהה נזרק לעבר תחום המדינה הקרויה ישראל, מבלי שגרם נזק; נשיא ארה"ב יכריז כי "לישראל הזכות המלאה לטוס לכל מקום, בתנאי שתשמור על מידתיות הטיסות"; מזכ"ל האו"ם יקרא לשני הצדדים(?) לשמור על איפוק"; המועצה לזכויות האדם שליד האו"ם תקים ועדה שתחקור "האם ריבוי טיסות השכר מישראל ואליה אינו מחווה פשע בינלאומי"; זהבה גלאון תקרא לראש הממשלה להסכים ליישוב 100,000 פליטים סמוך לנתב"ג, כדי שירגיעו בנוכחותם את המתיחות שמבלה באזור הימין המשיחי; ואילו כיכר "הבימה" תישאר שוממה. יותר מדי אמנים שהתביישו באזרחותם הישראלית ועזבו, יתקשו לחזור ולהפגין, כי נתב"ג נסגר.