כל יום עוד פנים, עוד שמות ואני אישית מתקשה לנשום כשאני מדמיין עוד משפחה הרוסה. המעבר מרגיעה זמנית למלחמה כל כך מהיר אצלנו. בתקופת "הרגיעה" עסוקה המדינה בעיקר בשאלת "המגיע". שאלה עם הרבה פינות ותשובות. מצדק חברתי ועד לחברה צודקת. מכמה מגיע לעובדים הבכירים ועד כמה הנחות ממס מגיע למגזרים השונים.
בזמן מלחמה לא קיימת כלל יכולת נפשית לחשוב על שאלת "המגיע". פשוט כי אין לזה פניות נפשית. כשמדברים על חיי אדם, כשחדשים לבקרים אנחנו מתעוררים עם עוד חיילים פצועים והרוגים, למי אכפת מכלכלה משפחתית, לאומית או עולמית. בימים כאלה שאלת "המגיע" מפנה את כל מקומה הגדול לשאלת "הקיום". בימים כאלה זוכה לכותרות ועולה לתודעה קבוצת אנשים, שלנו נשאר רק להתפלל לשלומם. הלוחמים שלנו. בחורים צעירים שהולכים לעצור בגופם את הסכנות שעפות עלינו וחותרות תחתינו.
ללוחמים אין ייצוג ואין לובי בכנסת. הם לא יוצאים להפגנות, לא סוגרים כבישים ולא מעלים רשימת דרישות לממשלה. במקום, הם יוצאים משגרת האימונים או החיים ורצים אל האויב בדילוגים. הם חומת המגן וכיפת הברזל של המדינה ואנחנו שולחים להם אהבה ארוזה בחבילות ממתקים ולייקים בפייסבוק. כנראה שזה כל מה שמגיע להם. לוחמים. הם מהווים פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית המדינה. כיום רובנו תומכים בהמשך הלחימה ומוכנים לספוג כאב והזעקות, כאשר מי שמשלם את המחיר הכי גבוה זהו אחוז אחד קטן. הם הולכים קילומטרים, הם סוחבים קילוגרמים, הם מתים מחום, קור, עייפות וגעגועים.
כאשר אני רואה את שאלת "הקיום" מכסה אותנו בימים כאלה, אני לא יכול שלא לחזור אל שאלת "המגיע". אולי בפעם הכמה כדאי להעלות זאת שוב - ללוחמים אין הנחות במס, אין הנחות בארנונה ואם אין להם מיליון שקלים לרכישת דירה אז גם פטור ממע״מ על דירת מגורים של לפיד לא מגיע להם.
הסיבה שלמגזר האחראי להמשך קיומה של המדינה לא מגיע שום דבר מההטבות הנפוצות אצלנו היא רק אחת. ללוחמים אין ייצוג ואין לובי בכנסת. לא וועד וגם לא מועדון "חבר" שידאג לחתוך להם מחירים ב-15-20% כמעט על כל דבר שזז ולא זז.
אנחנו מדינה מאורגנת. באופן אוטומטי נשלחים צווים ולוחמים מועברים לחזית ״לסגור את הברז״ ואף אחד לא חושב למה דווקא הם. אי-שם בפיקוד קיימת לה רשימה וכאשר מגיע צורך, הרשימה שנותנת את הפתרון, מופעלת. וזהו.
מה היה קורה אילו לא הייתה קיימת רשימה במחשב? אויבינו תוקפים ואנו מביטים פנימה ושואלים: ״מי מוכן ללכת ולעצור אותם?״. לא צריך את כולם, בסה״כ רק אחוז אחד שילך אל האש. האם היינו מוכנים לתת בתמורה לאחוז הנבחר הזה משהו גדול יותר מחבילת ממתקים?
היום מחלקת המדינה מתנות רבות. היא נותנת שכר נאה לעובדי הוועדים ופטורים למגזרים השונים. יישובי "עימות" ו"פריפריה" מקבלים הנחות מס והנחות ארנונה... אם ליישובי העימות מגיע, מדוע לא ללוחמינו? לוחמי המדינה במקום הטבות במס מקבלים הודעות מייל ממועדון "בהצדעה" שמציע להם פעמיים בשנה 50 ש"ח הנחה לארוחת בוקר זוגית.
לוחמים לא מתגייסים בשביל ההטבות. לא בשביל 50(!)ולא בשביל 5,000 שקל. הם ציונים ופטריוטים אמתיים. הם לא יסגרו לא כביש ולא נמל וחוץ מדרישה לציוד לחימה נורמלי לא תהיה להם שום דרישה. זאת לא הנקודה מה הם יכולים לבקש, אלא מה אנחנו מוכנים לתת. לא כתמריץ, אלא כהוקרה על פעולתם ותשובתם המיידית לשאלת הקיום.
אין כוונתי לזכויות יתר, אלא להקלה בחובות. חובת תשלום המיסים למשל. לא כולם מגעים למס הכנסה, אבל כן כולם מגעים למע״מ. על כן הצעתי היא פשוטה: מע״מ אפס ללוחמי המדינה. כמו לתיירים. מאיפה יגיע הכסף? הטבות והנחות מס לבעלי האינטרסים והלובי כבר הזכרתי? לא יקרה כל רע אם הקבוצות החזקות יוותרו קצת בשביל לוחמינו והם בתמורה יוותרו בשביל קבוצות האינטרסים והלובי על חבילות הממתקים. בכל זאת, מגיע להם קצת יותר.
