צ'רלס קראוטהמר, מגדולי הפרשנים בארה"ב, הציג תיאוריה על משמעות ה"ניצחון" באידיאולוגיות של האיסלאם המיליטנטי והנאציזם שלפיה הניצחון - הפיזי הממשי - הוא המסר. עפ'י תורת הגזע הנאצית, טהורי הגזע טובים ומוכשרים מנחותי הגזע. לפיכך, הם ראויים לכבוש את העולם ולרומסו תחתיהם. ניצחונם הוא פונקציה של תורתם.
קו דומה מאפיין את האיסלאם הקיצוני, שהציב לו כיעד את כיבוש העולם ע"י המאמינים ולמענם. את הלגיטימציה האידיאולוגית ואת הכוח לממש אותה נותן להם האיסלאם המנצח. ניצחונו הוא פועל יוצא מתורתו.
לכן מסיק קראוטהמר, שמלחמה בתורות כאלה מחייבת לשלול מהן את הניצחון מכל וכל: נטלת מהן את הניצחון, ניטלת את נשמתן.
בימיו האחרונים של הרייך, בנות הברית שהתעקשו על "כניעה ללא תנאי", שפטו והענישו קשות את המנהיגים. הם ידעו מה הם עושים. אילולא אולצו היטלר, הימלר וגרינג להתאבד ומרבית חבריהם למות מיתת קלון על הגרדום, אילולא נותצו לעין כל דגליהם וסמליהם, לא הייתה התורה הנאצית נעלמת מן הנוף הפוליטי הגרמני. חומר למחשבה למי שרוצה להציל את העולם מאל-קאידה, הג'יהאד, ג'בהת-אל-נוצרה, וגם - החמאס.
לכן יש לדאוג לכך, שהפסקת האש או היציאה מן הלחימה לא יאפשרו לחמאס לטעון לניצחון כלשהו. השאלה, כיצד תיראה 'תמונת הניצחון' אינה קטנונית או ילדותית, היא מהותית. ממנה ייגזר, האם לשווא מתו קורבנותינו וגם אלה שבדרך, חס ושלום - אם תורת החמאס לא תופרך בדרך היחידה המובנת לתנועות כאלה: הבסתן השלמה לעין כל.
התובנה הזאת נוגדת את תרבות הלחימה הישראלית (לא היהודית!), כהגדרת קישון אחרי ניצחון 6 הימים: 'סליחה שניצחנו!', הגדרה שיישמנו במלחמת יום הכיפורים בהפיכת ניצחון צבאי למפלה פסיכולוגית.
אמנון אברמוביץ' עשה מזה כלל אוניברסאלי. בימינו, הוא אומר, ניצחון לא ייתכן עוד, מפני שזו "מלחמה א-סימטרית". עוד מנטרה קליטה, שעתידה לנוח במחסן הגרוטאות ליד בנות מינה - "שלום תמורת שטחים","שלום עושים עם אויבים", וכאלה.
שאלה לוגית: אם אין יותר מנצחים, מדוע תובע מחנה השלום אחרי כל תבוסה של האויב הערבי - להשאיר לו "תמונת ניצחון" כדי להציל את כבודו הפגוע, כי כך מחייבת "תרבותו"? למשל, לתת לו לשגר "את הרקטה האחרונה"? ולמה בעצם? מפני שאנחנו, כביכול, "האח המבוגר" שממנו נדרשת אחריות יתר. ומה בדבר הגזענות החבויה כאן, המייחסת לערבים את תכונות הילד המפגר? ואיך מיישבים את הסתירה, שבעוד שאצל היהודים ניצחון לא בא בחשבון, לערבים אפשר ואפשר לתפור ניצחון?
עד כמה הניצחון פרובלמאטי לנפש הישראלית ניתן ללמוד מן השפה: רק לאחרונה חזרו להשתמש במונח המובן-מאליו "אויב" - תמיד העדיפו "יריב", ולמחבלים או הטרוריסטים קראו פעילים ("פעילי החמאס"). מלחמתם הבלתי פוסקת של הערבים בנו כונתה "סכסוך" ורק הישראלים שנהרגו בה נקראו "הרוגים", אויבים הרוגים כונו "נפגעים". גם בתצלומים המשודרים מקמצים מאוד אצלנו בתמונות של כיבוש שטח, כניעת אויב, עליונות הלוחם והטכנולוגיה שלנו, מצנזרים כל מה שעשוי להטביע ולצרוב - ניצחון.
על כן ייאמר לקברניטי המדינה: בהגיעכם לנקודת היציאה מהמערכה, אנא התגברו על מידות אזרחיות טובות כמו ענווה וטעם טוב והתרכזו במה שייראה כניצחון מוחץ, ברור וגלוי. ומבין שלושת הסגולות שז'בוטינסקי העלה על נס - "גאון ונדיב ואכזר", הניחו ל"נדיבות המנצחים" - לא כדי לנפח את האגו, כי אם מתוך תובנתו העמוקה של קראוטהמר, שרק את שפת התבוסה הגמורה יבין הפנאט החמאסי, כפי שהבינו הנאצים לפני 70 שנה.
