הישגי ההתלכדות של עם ישראל
ההישג הראשי של המלחמה שהחלה בחטיפה וברצח של שלושת הנערים, גיל-עד, אייל ונפתלי ב-12 יוני 2014, היא בגיבוש התודעה הלאומית, והבאתה לכלל הסכמה לאומית, לאחר שכלו כל הקיצין בתהליכי השלום המדומים והמדממים, הוויתורים והנסיגות, והרצח המזוויע שנטל את חייהם של הילדים התמימים, שסימל כל מה שעתיד לקרות לכל יהודי לחוד, ולכל המפעל הציוני בארץ ישראל, גם יחד. הבנה זו לכדה העם כולו למלחמה על חייו במולדת ההיסטורית השייכת לו.
לרוב הזה, הצטרף חלק ניכר של ידידיו במגזר הדרוזי והצ'רקסי, ובקרב המוסלמים והנוצרים, שנקעה נפשם מחברי הכנסת הערביים, הנהנים מקרן השפע של המדינה היהודית, אך חותרים תחת אושיות קיומה.
בשולי החברה היהודית, נתגלו פניו המכוערים של השמאל הרדיקלי, האנטי-ציוני, והאנטי יהודי אותו מובילים כ-250 אנשי אקדמיה, תקשורת, עיתונות, אומנים וסופרים, הקוראים לחרם על מדינת ישראל, מעלילים עלילות דם על חייליה ומפקדיה, ומנהלים מערכה בוגדנית של דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ואזרחיה. רוב מניינו ובניינו של הרוב היהודי הוקיע, ומקיא את מתוכו של המחנה הציוני המאוחד, את השמאל הרדיקלי המזיל דמעות תנין, ומכנה את המתנגדים לדרכו בשמות גנאי המחללים את זכר השואה, בכינויים מחליאים של "בריונים יהודו-נאצים, וניאו-נאצים".
החברה היהודית נחשפה במלוא מוסריותה וערכיותה, לעומת פרצופו המאוס של מחנה תומכי החמאס, שונאי ישראל מבפנים, כמו שונאי ישראל מבחוץ - אוסף של שמאל עולמי פסבדו-ליברלי, אנטישמי, גזעני ושונא יהודים, החובר עם כנופיות טרור פלשתיניות באירופה ודרום אמריקה, העורכות באזרחים ממוצא יהודי, פרעות אלימות, ופוגרומים, כפי שקורה חדשים לבקרים, ביהודי אירופה בכלל, ויהודי צרפת, ואנגליה בפרט.
לא קלה הדרך להתמודד עם הרשע הנבזי, השקרי והצבוע של גורמים אנטישמיים בעולם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באישיות מעוררת השנאה ליהודים של נאווי פילאר, נציבת האו"ם בוועדה "לזכויות האדם", אותה וועדה בפניה התייצבו אימהות הילדים החטופים בבקשה אנושית, להתערבותה, כדי להציל את הילדים, בעוד אותה נציבה אטומה ואנטישמית זו, הציבה לאימהות המבקשות תמיכה, כתף קרה של הרוב האוטומטי בוועדה זו של זכויות הטרור העולמי, אשר לנציגיו רוב מוחלט בה.
בימים אלה, התבשרנו כי נאווי פילאר, באת-כוחו של הטרור העולמי באו"ם, כבר הכינה דוח גולדסטון 2 נגד מדינת ישראל, בו היא שוב מאשימה את מדינת ישראל המתגוננת מהתקפת הטרור החמאסית, בפשעי מלחמה.
אירופה הצבועה וצבאות נאט"ו, שבניגוד לישראל הרגו אלפי אזרחים חפים מפשע של סרביה בהפצצות מכוונות של מתקנים אזרחיים, מאשימים היום את ישראל בפשעי מלחמה. מה שאירופה הצבועה ונאט"ו מרשים לעצמם לבצע באויביהם בלא מגבלה, נאסר על ישראל, חרף העובדה שהיא נמנעת באופן מוכח וחסר תקדים מפגיעה באזרחים, ועושה לשם כך, מעל ומעבר לנדרש בחוקי המלחמה ואמנותיה הבינלאומי.
בניגוד למלחמות קודמות, ומלקחי התמודדות עם הגינויים והאנטישמיות השורשית של אירופה, מדינת ישראל המלוכדת עומדת כאיש אחד מול השנאה הזו, ומגבה את הממשלה בהמשך המערכה הקשה נגד הטרור העזתי מחד-גיסא, ונלחמת בתומכיו מבפנים ומבחוץ. גורמים רשמיים ולא רשמיים נרתמו ברשת האינטרנט ובאמצעי בתקשורת העולמית, להתקפת נגד הסברתית, כדי להציג את עמדתה הצודקת של ישראל במלחמה נגד הטרוריסטים הפוגעים בריבונותה בכלל ובחיי תושביה בפרט, ונערכים למאבק משפטי בתביעות נגד מדינת ישראל ומנהיגיה.
הישגי המערכה המדינית
לראשונה בתולדות המזה"ת, חוברת ישראל במערכה המדינית לציר מדינות מרכזי במזה"ת: מצרים, ירדן, סעודיה, ומדינות המפרץ, כנגד ציר הרשע האירני, קטרי, סורי, לבנוני, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד העולמי.
אירופה הצבועה, המתחילה לחוש את הקרקע רועדת תחת רגליה, בשל הטרור האיסלאמי המשתלט עליה ועל תרבותה, נתנה לישראל בתחילת הדרך, תמיכה מדינית באמצעות ממשלותיה, אך עם הפיכת תושבי עזה למגן אנושי של מחבלי החמאס ופגיעה בהם, החלה חוזרת למנגינה הצבועה של הגינויים נגד ישראל. עם זאת, יש לברך על כך שבניגוד לעבר, גורמים רבים בעולם, סופרים, אנשי תקשורת, אנשי צבא ומדינאים כראשי ממשלות קנדה ואוסטרליה, ואף רבים מערביי במדינה, מתייצבים לצידה של ישראל במאבקה הצודק בטרור החמאסי ועושי דברו.
חרף המחלוקות עם ממשל אובמה, ארה"ב היא משענת חזקה לישראל, הן בקונגרס האמריקני וגם בסנט, והן בקרב רוב גדול של אזרחי ארה"ב, אך פחות בקמפוסים ובאוניברסיטאות, שם לטרור העולמי והאנטישמיות השורשית מהלכים בקרב צעירים, המושפעים מתעמולת השטנה, מבורות פוסט-מודרניסטית ומתעמולה הרסנית המזכירה את הימים האפלים של השלטון הנאצי.
הן ממשלת ישראל והן צה"ל, מודעים היום יותר מתמיד לחשיבות ההסברה והתקשורת ובשימוש באמצעי ברשתות החברתיות והמדיה, להצגת עמדותיה של ישראל במלחמה על התודעה העולמית בצדקת דרכנו.
הישגי המערכה הצבאית
לראשונה מאז מבצע
עופרת יצוקה, חצתה ממשלת ישראל את הרוביקון, והורתה לצה"ל לפעול בכוח יבשתי, לאחר שהחמאס פתח באופנסיבה כללית נגד מדינת ישראל, כחלק מרצונו להיחלץ מהבידוד המדיני, פשיטת הרגל הפיננסית והכלכלית שלו, וחסימת המעברים למצרים, הן בתווך העליון של מעברי הגבול ברפיח, והן באלפי מנהרות ההברחה למצרים, אותן סגרה מצרים במלחמתה נגד האחים המוסלמים, והחמאס ברצועה המהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
כך הפכה חטיפת הילדים לאירוע מכונן בתולדות הסכסוך הפלשתיני, ובהמשכו הישיר למבצע צוק-איתן, מול מלחמת עזה, בה פתח החמאס בניסיון לשבור את הסטאטוס קוו המדיני, הכלכלי והפיננסי אליו נקלע בקיץ 2014. החמאס, שלא האמין בהתלכדות החברה הישראלית במאבק נגדו, וכנגזר מכך, נכונותה להלחם בו, ובמיוחד בדרך של פעולה קרקעית, הופתע כליל וספג מכות קשות. מכאן החלה המלחמה להתרחב, ובה הפעיל החמאס את המנהרות, נשק יום הדין שלו, אותו שמרו האירנים בסוד כמוס, למלחמה הגדולה המתוכננת נגד ישראל בשתי נסיבות פתיחה אפשריות:
האחת, אם תתקוף ישראל את מתקני הגרעין האירני, והשנייה, בשלב בו תחליט אירן כי ישראל חלשה דיה ומפורדת פנימית, כדי לתקוף אותה מכל גבולותיה: מגבול אירן במזרח, במטחי טילים כבדים, ארוכי טווח; מלבנון בצפון, מתקפת חיזבאללה באלפי טילים, ובפעולה יבשתית היוצאת ממנהרות תקיפה נגד יישובי גבול הצפון וכוחות צה"ל; מסוריה: מתקפה קרקעית וירי טילי סקאד מהגולן; חמאס תוקף מדרום במתווה המלחמה אותו ראינו בצוק-איתן, ואולי גם התקפה ירדנית ממזרח, אם זו תהפוך לבסיס אירני בדרך של חיסול המשטר ההאשמי הפרו-מערבי.
גם ללא מעורבות ירדן, דרך הפעולה של ירי אלפי טילים מכל עבר על מדינת ישראל, במשולב עם מתקפות טרור על יישובים, עלול לגרום להרס חסר תקדים של המדינה היהודית, ובעקבותיו, התגברות של קולות המערערים על הזכות לקיומה. בנסיבות אלה, עלולה ישראל, חלילה, לעמוד במצב בו נשק יום הדין שלה יצטרך לעמוד למבחן לראשונה מאז 6 באוגוסט 1945.
הישגי מלחמת-עזה עד לרגע כתיבת מאמר זה, הם צנועים, אך חשיבותם העליונה, מעבר להישגים הטקטיים המוגבלים שלה, בהבאה לתודעתם של 7 מיליון ישראלים, שקיומה של מדינתם איננה מובטח, וכי עליהם לאמץ את כל כוח רצונם כדי לעמוד באתגר הקיומי הגדול אותו מעמידות אירן ושותפותיה בטרור העולמי, לקיומה של מדינת ישראל.
סיכום
66 שנים לאחר הקמת המדינה, וחרף כוחה הכלכלי, הטכנולוגי, המדעי, והצבאי, הנסיבות של מלחמה עזה, מצביעות על כך, שחזרנו אל ימיה של מלחמה העצמאות, והאיום על קיומה של המדינה הפורחת והמשגשגת שלנו, חמור יותר מבכל תקופה אחרת.
ההפוגה עליה הכריזה הממשלה בקרבות, והנסיגה לעמדות הגנה טקטיות אחוריות בגבול הרצועה, אמורות לכל היותר, לשמר את המצב הקיים ביחסים של מדינת ישראל עם חמאס רצועת עזה, עד להשגת הסדר מדיני שיספק מינימום אינטרסים ביטחוניים למדינת ישראל.
מנגד, חמאס שיצא בשל מצוקתו למלחמה בישראל לפני כחודשיים, לא מוכן לחזור לסטטוס קוו הישן, ובמיוחד לא למצור הימי והאווירי שישראל כופה עליו, והוא דורש הישגים, הרבה מעבר למה ישראל יכולה להסכים להם.
כתוצאה מהתיקו שנוצר, מתפתחת מלחמת התשה שבה חמאס איננו מוכן להפסיק ולירות, והפגיעה שנפגע עד עתה, איננה חמורה דיה כדי שיחדל מהתקפותיו. במקביל, נפתחה לטובת החמאס מערכה מדינית, המתמקדת "בסבל של העם הפלשתיני בעזה" בשל הפגיעות באוכלוסייה האזרחית, שבהן האשמה מוטלת לפתחה של ישראל, ולא החמאס הגורם לה בפועל.
טעו קברניטי ישראל, שחשבו כי הטקטיקה של "אש מנגד", הן של חיל האוויר, הים והיבשה, תאלץ את החמאס להפסיק לירות ולחזור לסטטוס קוו הישן, והסיכויים לכך נראים קלושים יותר מתמיד.
שגו קברניטי המדינה כאשר לא הורו בראשית הפעולה הקרקעית, על מהלך הכרעה צבאי שצריך היה לפעול ישירות נגד מרכזי הכוח הצבאיים של חמאס, במרכז הרצועה, ובדרומה, בתפר של ציר פילדלפי בגבול עם מצרים.
ישראל התעלמה מגורם הזמן כפקטור מרכזי בשיקולי הלגיטימציה של האיחוד האירופי וארה"ב, ולא הבינו שה- CASUS BELLI של ישראל בקרב ממשלות המערב, ותמיכתם בו היא קצרת מועד, והפגיעה באזרחים היא גורם מרכזי בערעור תמיכה זו.
קיצור הלחימה במתווה הכרעה, אף אם היה עלול לגרום לקרבנות אזרחיים רבים, היה עשוי להיות נסבל בדעת בנסיבות הלחימה בשטח הבנוי של הרצועה. את היוזמה ההתקפית הזו של ישראל במגמת הכרעה, אפשר היה לנווט גם למצב של עצירה אם הייתה מתקבלת הצעה להפסקת אש בתנאים טובים לישראל, אף אם לא היה החמאס מוכרע לחלוטין.
כל אלה החמיצה שישראל במתווה של "שקט יענה בשקט", ובהמשכו, במטרות מוגבלות של מבצע צוק-איתן להשמדת טילים ומנהרות. כפי שנראה כרגע, מלחמת ההתשה שמכתיב החמאס אפילו איננה מאפשרת לישראל חזרה לסטאטוס קוו הבעייתי כשלעצמו, של הבנות עמוד ענן, שמהותו השגת שקט לתקופה מוגבלת של כשנה שנתיים.
החלטת ההפוגה של ישראל בלא נקיטת יוזמה התקפית, יש בה סיכון להתמשכות המלחמה לתקופת זמן בלתי מוגבלת, בה יופעלו על ישראל לחצים בינלאומיים רבים, דבר שיחייב החזקת סדר כוחות גדול של צבא המילואים, דבר שיוביל לא רק לשחיקה של תקציב המדינה, אלא גם של הכוחות המגויסים עצמם, שפעלו עד עתה במוראל גבוה, במוטיבציה ובנכונות להכריע את האויב בכל מחיר שיידרש.
לדעת הח"מ בנסיבות הנוכחיות, על הקבינט המדיני להמתין לא יותר משבוע כדי לראות השגת אש יציבה מול החמאס, ולאחריה התחלת הסדרה מדינית מובטחת של שיקום רצועת עזה, כשהיא בהכרח מפורזת מטילים ומנהרות תקיפה.
בכל מצב אחר, על ישראל לערוך את כוחה למתקפת הכרעה יבשתית, ולהציב אולטימטום של 12 שעות לחמאס להפסקת אש מוחלטת בלא תנאים, ברוח ההצעה המצרית. אם יסכים החמאס, מה טוב, יש לשבת בפורום בינלאומי ולדון כנ"ל בהסדרת השיקום והפירוז של הרצועה, בהפסקת אש מוחלטת, בתיווך מצרי ובינלאומי מוסכם.
לא יסכים החמאס - לא תהיה בידי ישראל ברירה אלא להכריע את החמאס ולפרז את הרצועה תחת כידוני צה"ל, עם או בלי כוח בינלאומי שיסייע בידיו.
זוהי תמונת מצב בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל, ואלו הן האופציות הריאליות לקיומה, לשלומה, לביטחון ולשלוות אזרחיה בעתיד לבוא, ואין בלתם, וכל מי שיש בידיו פתרון אחר - שיקום!
