X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
בירידה מטֶה הרב אסלן קלות את הכידון באופניו, יורד כעת במורד רחוב ברוט, עובר דרך האספלט הלבן ורעד החצץ מדגדג את גופו ליד בית הכנסת העירקי על שם הבן איש חי, שלצידו מכולת, את ריחו של יום השישי בשבת מסמנות חלות חשופות השוכבות על גבן בעירום ומביטות בידיים החומדות אותן ואת חומן ב חמדה שלא הייתה כמוה
▪  ▪  ▪

בפרדס כץ רוכב על אופניו הרב יעקב אסלן בדרכו לבית הכנסת. והאיש קל רגליים לדווש בפדלים של האופניים העתיקים ששני סלי פלסטיק מחוברים לאחוריהם דרך קבע בחבל פשתן וחמש עשרות שנותיו ויותר, נישאות איתו בקלילות במסעו בשחרית זו אל בית הכנסת שכולם מכנים אותו על שמו.
כובע ברט על ראשו, לא מגבעת. כפה שחורה מתחת לברט שאינה מקבלת טומאה. הוא עצמו מסתפק בפרוטות מעטות, בדברים שאין להם שיעור.
רעש האוטובוסים והמוניות עולה מרחוב ז'בוטינסקי הקרוב לאזור השוק של פרדס כץ וגבול בית הכנסת, בו זורמת אליו וממנו תנועה חוגגת, שוצפת, אחוזת תזזית מנועים וצפירות, מובילה ומשיבה אנשים ומעשים גלויים וסמויים שבוטחים בחוכמת הדברים שיש להם שיעור ומידה.
בירידה מטֶה הרב אסלן קלות את הכידון באופניו, יורד כעת במורד רחוב ברוט, עובר דרך האספלט הלבן ורעד החצץ מדגדג את גופו. ליד בית הכנסת העירקי על שם הבן איש חי, שלצידו מכולת, את ריחו של יום השישי בשבת מסמנות חלות חשופות השוכבות על גבן בעירום ומביטות בידיים החומדות אותן ואת חומן ב חמדה שלא הייתה כמוה.
הן והארגזים של אֶשֶׁל באי סדר, מכבידים על המעבר הצר לתוך בית כנסת צמוד למכולת זו, אך מי שיתגבר על מכשולים אלו נכונה לו הפתעה שאפשר בקלות לדלג עליה ולשכוח ממנה לחלוטין, כי במסתרי בית הכנסת שהרב אסלן עבר על פניו, רק שם תכוון אותך תמונה על דלת השירותים - גזיר עיתון - מקורע ברישול, אולי מכוון, של תמונת ח"כ יוסי שריד. תלוי על דלת שירותי הגברים שרובם מדברים בניב יהודי בגדדי. על הדלת הסמוכה תחייך תמונתה של ח"כ שולמית אלוני. לשם לא ראוי לנטות. לא צנוע.
בטריטוריה הזו הכרתי בתי כנסת שונים. הכרתי את בית הכנסת הפרסי בו יפזמו פיוטים הנקראים "בקשות" - שירת גברים שצליליה המזרחיים תולים את הנפש על קולב ישן נושן עשוי נחושת מאוכלת בירוקת חיננית. טקסטים ללא תמונת נוף של ארץ ישראל, ירושלים שכאילו קפאה בתמונה מימי הביניים שבה מגדלי ירושלים מעוצבים כטירות אירופאיות או כמבנים של אבירים צלבניים. שפע הצהרות רבות קסם מנוסחים בלשון מאתגרת ומנוכרת. ואני הרי כבר מאמין באקמול לשיכוך כאבי ראש ואין מי שמצווה עוד לקרא פרק תהילים לשיכוך כאבים, כאבותי הקדושים שתהילים רפאום לא רק מהכשות נחשים ועקרבים.
למה אני בא לבית הכנסת? מאהבת טיפוס האדם שנגלה לי כאן?
שפתו?
עושרו?
עוניו הגלוי לאוזן?
דבר אחד ברור: תחושת הבושה שלי שגדלתי ללא דעת יהודית מובילה אותי למלא חסרון.
חרדה פשוטה לחלוטין מפני הזמן.
הפער והניכור בין עולמם של הורי הפוסעים אל שלב חייהם השלישי שאין אחריו רביעי.
אולי מסיבה זו אני מתאמץ ושר להורי ממה שלמדתי בשירת הבקשות:
"וָוֵי עַמּוּדִים עוֹמְדִים עֲבָדָיו קַלִּים כְּבֵדִים תְּלוּיִים בְּיָדָיו/ כֻּלָּם צְמוּדִים סוֹגְדִים לְנֶגְדָּיו נַפְשׁוֹת יְחִידִים בָּאוּ בְּסוֹדָיו"...
לשאלה: איך זה שפייטנים לא מביעים במילה אחת משהו על היפה באשר הוא? אין תמונת נוף, איפה הליריקה? למה הכל נשמע ככה? אין מי שישיב. השאלה משונה. הם אומרים לי - תמיד שאלת שאלות?
בבית אני בכל זאת מקשיב ונמוג לתוך ישויות אחרות שכנפיהן מנופפות בשמים של שופן. של דביוסי. של אלבנוני. בך. שטראוס. ויולדי. צ'יקובסקי. רימסקיקורסקוב. גריג. ראוול.
והרב מייעץ לי: כתוב שירים ביום שישי כי ביום שישי אין כוילל. מה יעשה משורר ששומע לעצה כזו? יום מיוחד לכתיבת שירים. אולי אין גדול מהדבר הזה. אולי אין אומלל ממנו.
בערב יש פייטנים בבית הכנסת של הרב אסלן. פיוטים מה לי ולסלסולים ולטקסטים שאין להם מקום חניה ליד התמרורים של ארץ ישראל, גם לא אחרי השעה שבע בערב?
לא המזרח הוא הבעיה. הרי האזנה למוזיקה מהמזרח הרחוק מעוררת בי שמחה. הטיבטית הסינית, היפנית, והכלים העדינים, המנגנון המשמר אותה כמו מנדלות בתוך פרחוניות עצמן, מעורה במודעות רוחנית לשאלות קיומיות. אבל בארץ?
בארץ הקישור בין מזרחיות לבין יצירה מעלה על שפתי גיחוך - בגלל הנטייה המזרחית-ישראלית לטקסט פשטני, לעולם ביטוי נעול על אהבה וגעגועים לאהובה "למה הלכת ממני? למה"?
מול נוסח עילג זה שרוב ה"ספרדים" מתפעלים ממנו, ניצב משפט מהתרבות האחרת: "אשוט אליך במפרש געגועים".
גם כאן הנושא הוא כנושא השיר הנקרא "מזרחי" והאמת היא שאין בטקסט השירים ה"מזרחיים" איזו מזרחיות למעט הסלסולים והדימויים השחוקים שבגינם נותרו כשירת ישראל שאינה יפה. והינה - מה עושה כמופלא, כרגיש וכאינטליגנטי אותו מפרש שהתחבר למילה געגועים? "אשוט" כבר מיצר את התנועה, תנועה בים, ומופיע המפרש שמצייר לנו את התמונה הפסטורלית של ים כחול ובד לבן ופתאום צומחת מטאפורה ששוברת מה שנאמר - לא סירה יש כאן ולא מפרש אלא הלך נפש - כי זהו "מפרש געגועים" - אני כבר יודע מה חש הדובר. בלי יללות בכי שנקראים סלסולים.
זה שמאחוריו מתייצבת אימפריה רוחנית נפשית ותרבותית אחרת. שונה מן המסד ועד לטפחות.
אני מוטרד ואין לי תשובות פשוטות. ולמה אני בכל זאת נסוג מהאוניברסיטה ופונה לבית הכנסת? לא ייתכן שהסרטן של אימא שלי הכריע אותי לפני שהכריע אותה.
שהסלסול המזרחי החל לשלוח לתוכי גרורות מחבקות אוהבות ודוחות בטרם אתעשת? בטרם אדע את זרועותיו ואת בית שחיו, בטרם אכיר עד אנה הולך חיבוקו? רובד לשונו? תקוותיו ושאיפותיו ועומק הגותו? משבריו הרגשיים ושברו הרוחני, ושפתו שפת חוף הים התיכון בכל זאת שפת המקום היא, כאן היא שרה מקדם ומי יודע מה מקדימה הנפש לדעת ומה היא מאחרת להבין?
לפעמים אתה נסחף כאשר חוזרים ושוב חוזרים באקסטזה על תבנית קולית במצלול שבעיקרו מביך: "גָּ'אנִים יָאלָלִי - גָּ'אנִים יָאלָלִי - גָּ'אנִים יָאלָל" במקאם שעולה ומטפס ונוסק וצולל ושמו מעיד על מסורת משוכללת ומורכבת של שליטה מוסיקלית אבל הרי הוא הוכרע סופית בשדות הקרב שמחברות את נשמת האדם החדש לניואנסים החדשים של ביצועיו שהרימו אותו לחרוש שדות חדשים ולהכליא ולשבט ולסנתז ולעבד ולפצח חידות ומולקולות גבישים וריבוזומים. איפה נכנס כאן גָּ'אנִים יָאלָלִי - גָּ'אנִים יָאלָל - גָּ'אנִים יָאלָלִי?
ובשבת? "רָצִים לֶאֱכֹל כָּל מִינֵי תַעֲנוּגִים / אוֹכְלִים עוֹף בָּשָׂר וְדָגִים / בְּשַׁבָּת שְׂמֵחִים וְלֹא דוֹאֲגִים / לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת"
והצליל המלנכולי העגמומי והבכייני סוחב את הנפש באבחת יבבתו של החזן-פייטן למחוזות פנימיים, שמעודדים תחושה של אפסות וקטנות, של חוסר סיכויים ושל גודלן הבלתי מקרי של קוביות שש בש שנזרקות באקראי ביד ענקים זדונה ובוטחת.
יכולתי לשהות בבית הכנסת בבקשות ולהרהר בכאב. האם אבא שלי יחלה? האם אוכל לעמוד בפטירה של הורי? מהו טעם הרדיפה אחר צלחת הקיום? מהי בעצם הצלחה קיומית? שאלות של רפיון שרירים. עולה בדעת המהרהר שלמוזיקה זו, ממש לה, ולתאוות הסלסול הפרקטלי אחריות עצומה ליצירת הטיפוס המשתלט עליי בתוכי ונאבק בטיפוס אחר שצמח, שר, התפלל ואהב את ריבון העולם בדרך שונה כל-כך, מנצחת בצורה שונה, מקשיבה באופן אחר, מנסחת, במיוחד מנסחת ובוראת עולם ב"ויאמר יוסף טוב לי בחיים". "ויאמר יוסף כואב לי הלב".
"ראיתי את התורה כי טוב". "מעולם לא ראיתי כי טוב מישהו זולתה", "ראיתי דברים שעלי לשכוח". "אין יוסף שאינו יורד בור". "אנשים תמיד ירדפו את המאלם וחולם".
והייתי באותו יום שישי מתבונן מהקומה השלישית ברב של האופניים ושר שבת עם נשמה אחרת, זו שהיא כולה נפש ומראה מקום, שהיא ביבליוגרפיה וגאוגרפיה ולכן היא מולדת ורוח: יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,/ וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ./ וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים / לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת./ תַּעֲלֶינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,/ קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.
כמו שכתב יהושע רבינוב, כמו שמתפזם במוח הלחן של דוד זהבי. ואחר-כך: נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ,/ ואחר-כך: לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה - כי הברושים קשורים לבניין המקדש וכמובן - דָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים והאזוב הוא הנמוך שבעשבים וכך השבת כאן אינה רק סיבת שמחתם של יהודים מורגלים בעני ומחסור שסופסוף יאכלו ברבורים [?!] ושלו [?!] ודגים אלא שמחה הכוללת את הישויות כולן, שמחה שבה "וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת / עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת./ יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק / חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת. והחכם יגשש ויתחקה אחר הבית האחרון ותהיה משכורת נפשו משתלמת.
לו הייתי אוצר אומנות הייתי עוקר את דלתות השירותים ההן כמציל מן הדליקה, מובילן לגנזך סודי במעמקי מוזאון ניסתר, מוגנות מרעידות אדמה, ראויות למחקר בכל תחומי ההוויה המתחדשת. מעולם לא למדתי את פירוש הביטוי תמונה שווה אלף מילים אך כאן למדתי מה מלמד העדרה של המילה בשעה שהצירים חורקים והדלת סובבת על צירה בבית שימוש בבית כנסת מזרחי נידח. הייתי עצוב, כה עצוב.
שכונה עם חוש הומור ונדרש שאקשיב. והריני מקשיב.
כל הזמן הזה אני מביט אליו מחלון הקומה השלישית של דודה דינה, בשעה שהוא מדווש לו ורגליו משייטות במכנסי החאקי שלו שנשארו עליו כשריד מופלא מימי - אנו באנו ארצה - שמעולם לא נזדמרו על פיו, משנות ה-50 הוא מדווש כל בוקר לבית הכנסת העשוי גיבובי קרשים. חולצתו כרגיל, לבנה, לפעמים עם פסים דקים בגוון אפור. לעולם יהיו בגדיך לבנים כתוב בספרו של שלמה המלך שידע שפת מלאכים, ציפורים, נהרות, טיפות גשם, שדים ושפת בני אדם וכשהוא יגיע לבית הכנסת שלו יהיו שם כבר עשרות אנשים הממתינים לבואו.
השרשרת נפלה שוב. הוא מזהה מראש את מגמת נפילתה של השרשרת על-פי רעש החריגה שלה מהשיניים של הפדל. הוא משנן ללא הרף שמות של מלאכים. בכל פרדס כץ מכירים אותו עוד מבגדד. "חכם אסלן". "המקובל חכם אסלן". בלי הביטויים "שליט"א" ובלי אבו עאלי כאלה. מה שחכם אסלן אומר - מקובל בשמים.
הוא נוסע לכיוון השוק. בכיכר הוא יקח שמאלה. בערימות חול אדמדם של חמרה האופניים יאטו את מהלכן ויחרצו בחול חריץ וייעצרו בדיוק ליד בית הכנסת ששנים רבות הוא נקרא "הצריף של הרב אסלן".
כבר מהפעם הראשונה שנכנסתי לבית הכנסת הזה שמתי לב לצינורות ולקורות העץ. עבר אותי אז רטט של שמש. על השולחנות היו פרוסים שעווניות עם תמונות פרחים.
באוניברסיטת חיפה הייתה ספריה ענקית וכדי להגיע לשירי משוררים הייתי צריך לזכור צירופי קודש של אותיות מוזרות GPJ ועוד ספרות וקו נטוי וכאן ספרים עתיקים בכל פינה וכולם עם כוונות הרש"ש ואור הגנוז, ועץ חיים וקערה עם פלחי אבטיח, ועוגיות ושלטים קטנים בכתב יד לא מיומן. ליד פלחי אבטיח גדולים: "תברכו ותתפללו לרפואת רחמה בת צ'חלה, תסכו למצוות". ועל קופסת עוגיות פרומין ממולאות: "לרפואת פייגה בת חיה".
בהתחלה מתפללים שחרית. בחלק מבית הכנסת עדיין לא כיסו את הגג והשמים נשקפים מבעד ליריעת ניילון שהייתה הגג שהגן מהגשם בחורף שעבר וכעת הניילון התבלה בחלקו ובחלקו מתנדנד בחינניות שאין לה מילים כי יש לה שמים.
התפילה יכולה להיות לעיתים מוסחת מעט בגלל עכבר שהחליט לרוץ על הקורה העליונה העשויה עץ. חברים מבטיחים שבימים הקרובים יביאו איזה שק מלט וחול וישתקו את מקורות הירי. שואלים אם אני מוכן לבוא לערבב קצת. לא צריך ניסיון. מה אתה אשכנזי? שים כמה מסטרינות ותזכה למצוות. מי שעושה לשם שמים נותנים לו מתנות מהשמים.
ואיך אתה חושב בנו את כל הבית הכנסת הזה, איך? מכמה לבנים שהביא זה שעובד שמה בירקות עשינו קיר מזרח. עוד כמה לוחות פח וחלקים של פרגולה ישנה וכל מיני כאלה ונהיה קיר מערבי. יש איזה שכן שלא אוהב דת ועושה צרות אומר שסותמים לו יעני את האויר.
ראית עמלק? ערב רב? זה עמלק ערב רב!
וכך אני מתוודע לקולאז' מופלא של דלתות מסוגים ותקופות סגנוניות שונות הפכו לקירות נוספים. אנשי מקצוע שונים תרמו פה ושם לעיצוב המבנה שהחל לקבל את ייחודו היצירתי. בדי וילונות ושמיכות הפכו למחיצה בין המתפללים לבין עדת הממתינים לסיומה של התפילה שהתרכזה בצד הדרומי והמתינה בתור מסודר למוכנותו של הרב לקבל את המבקרים שעל-פי רוב זכו לתפילה וברכה ותחינה שחובה עלי לספר בה ביודעי שמילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום, ובטרם ייעלמו הדברים בתהום ההשכחה וההכחשה הנה יהיו רשומים לפני.
אני מתפלל ליד עמוד הבטון החשוף, ליד התיבה הבנויה שיש ומביט בו המתפלל כמעט ללא תנועה, לא דרך נדנוד אחור וקדם הנהוג במקומות אחרים רק שפתיו ממלמלות ללא הרף ומשמיעות זמזום נסתר ומסתתר.
הסידורים, סידורי תפילה פשוטים, עדיין ללא הפירוט הענק שיתווסף להם ויעבה אותם בדברי הלכה של יחיד בדורו. סידורים שעדיין אינם עבי כרס, שאין להם כרס אלא כולם עדיין כמו מעי דק, שהרי יונה התפלל ממעי הדגה ולא מכרס נופלת קדימה מן החגורה.
אותיות זהב דהויות. הינה עוד עכבר עבר. לא יאומן. כל הבריאה חיה בשלום אלה עם אלה. אשכנזים וספרדים כבר מליאים את ההיכל, זה המיועד למבקשי המזור לחוליהם. אני מזהה שם ילד עם תסמונת דאון. אני מזהה שם בחור עם שיער חוטי, מבט בוהה ואימא שלו תומכת בו. תור ארוך.
הרב סיים את תפילתו האישית. זו הפעם הראשונה בה אני רואה ממש איש מקובל בפעילותו. אפשר שאכתוב על כך לדוקטור עליזה שנהר בעבודה שאגיש לה? הגבאי הרזה כל כך מחדש בכניסה את צבע ספסלי העץ מצבע תכלת שאיבד את זוהרו לתכלת חדש. טרפנטין וצבע שמן ומברשת. וכל הריחות והלחשים מתחילים לשטות בנחיריים. הרב אסלן יושב במקומו המיוחד וניגשת אליו אם הילד עם תסמונת דאון.
הרב מוציא שופר. מה הוא יעשה בשופר? יתקע בו? אולי הילד יבהל. אולי באמת הרופא היהודי יעשה מה שלא עושים כל הרציונאליסטים? לא. הינה הוא מצמיד את הפתח הצר אל אוזנו של הילד ואת הפתח הרחב הוא מגיש אל פיו ומה יהיה עכשו? אני עומד מאחורי העמוד ומתבונן ופעימות בחזה שלי מאותתות לי שאני עצמי מבוהל לא מעט.
הרב מתחיל לדבר לתוך השופר, פיו תחוב בתוך חלל השופר והוא עצום עיניים ומטלטל בעדינות בתזזית קלה ובסער מפעים נשמע ממנו רק המהום מתנגן באיפוק ובעצמה, ללא שמובן הגה משלל ההגאים שהוגות שפתיו, נשמעים הדברים ממש כמו הביטוי מנהמת תהומי תהומותיו. כי "נהמת ליבו" דליל מלבטא את מה שאני נוכח בו.
כך אולי 45 דקות. שקט מוחלט בבית הכנסת חסר התהילה הזה שתהילתו הילכה עלי קסם כאילו שוטטתי במעבה יער עד עמוק בארץ בלתי נודעת, מנותק מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת חיפה ומהמכשפים שפעלו בו בגלוי - ללא שופרות וללא פלחי אבטיחים.
לאחר שחזיתי בטקס השופר למדתי דבר מאלף על ערכה של המילה על ההון האדיר המיוחס לה עד שהיא ראויה לעבור מהֶבְלוֹ של הלוחש אותה אל אוזנו של הנלחש, שם היא אמורה לשקוע ולחולל את פלאיה.
זהו היפוכו המוחלט של ה"רצפט" אותו רושם הרופא בוגר הפקולטה לרפואה. לא פעם נגלו לי היפוכים במבט היהודי, אם יש דבר מה שכזה, לעומת המבט האחר. כמו המדבר אל החולה דרך השופר והלוחש לאוזנו רצפט רצוף אהבה שכולו שמות מלאכים.
היש צורך להתאמץ להתרשם מהאמונה האדירה הזו בערכה של המילה?
בעולם הומה מילים ומחוללי טקסטים, מעבדי תמלילים - נעו תחתי השתות.
ואני שמעתי עליה, על דליה רביקוביץ' שידעה חמדה שלא הייתה כמוה, הלכה פעם בחשאי והתפללה בקבר רחל כדי להרות. והיא חבקה כעבור שנה את בנה. אז יוצא לי מהאיצטומכא שהשירה כולה איזה טעם יש בה אם אינה יולדת לנו ילדים? אם אינה מאפשרת לי לאחר שאני הולך ומסתבך, מסתבך והולך, לשים לב לסגול הרועד ולראות שכוכבים נוגעים בראשי?
ליבי הוא שם, אצל רֶבּ אלתרמן בעל ה"כוכבים בחוץ". שם הוא קובע מעשה לדורות ומזכה את הרבים בפסק דין אמיץ אשר התיר את נפשי מעגינותה.
וזה לשונו הבהיר: הִנֵּה הַזְּגוּגִית - שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ / וּמִי בְּקִפָּאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר? / עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,/ הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
רוצה לומר: יש לנו תקווה! ההפרדה בין המנוגדים מטבעם היא עבודת האדם. במרכז השורה הראשונה מופיע עניינו של השם. אם שם הזגוגית צלול מכל צלול הרי שמו של האדם גם הוא נועד להצטלל. וכעומק ההצטללות - עומק הפשר הקיומי והמשמעות שתיתכן - בעמל מתמיד של זיכוך, בעבודה אטומית פנימית צנטריפוגלית להעשרה ולהפרדה.
לנתינת שם ולהגדרה בלתי מתפשרת - והשופר נועד לזה. וחכם אסלן מתמיד לשבת עד ערב יום. ואנשים רבים. ושמות המלאכים איני יודע כמה ומי, אך הם מבאי חלל פיו וריאותיו.
בלי הרף: הפרדת הרע מהטוב כדי שהטוב יצטלל וכל ההיררכיות המקוטבות: הטהור מהטמא יפרד. הצלול מהעמום, הצודק מהטועה, הענו מהגאה. יש תקווה.
והחכם המפנה שופר הפוך אל החולה והדואב מחזיר את ההד שיצא מאותו השופר אשר שימש לא מכבר להוצאת קולות מהדהדים לאינסוף באותו יום הר עולם.
כשחזרתי לחיפה, שמעתי באחד הימים שרבנים בבני ברק הרימו קול מחאה: הרב ההוא נוגע בנשים הבאות אליו לברכות וישועות, השם ירחם ויציל. נוגע בגופן במקומות בו נחשדו כחולות סרטן. נוגע מעל בגדיהן כאילו טוב הדבר להושיען. ממשש את נשינו ובנותינו!
הרהרתי בשמועות. הרהורים פשוטים מאוד. למשל: מדוע יגע הרופא בעל התעודה מהאוניברסיטה וימשש, אך לא החכם בעל הקסקט? אולי כי רוב רופאים באים באוטו לקופת חולים וזה בא באופניים ספרדיות? שטות דיברתי. אולי מחמת שופרו הפלאי? אולי בגלל שלא שינה את לבושו ולשונו להיות במובהק כשמם שלהם וכלשונם האחרת? או אולי ברכת הרב אסלן מנצחת את ברכות רבנים שמעבר לרחוב ז'בוטינסקי, ופרנסתם מתקפחת?
לא אלמן ישראל. רבנים צדיקים פורסים כנפיהם עלינו ברחבי ארץ הקודש. אומנם לא לכולם קופות עם השפתיים המשורבבות המולחמות אליהן. חלקם מסתפקים בבקבוקי עארק או וודקה - חלקם מסרבים גם לזה. הפונים מתעקשים לתת מרשרשים בתוך מעטפה שלא ירשרש חזק מידי. לרב אסלן לא רשרשו דודותי שהלכו לקבל ברכה. אולי שמו מיוזמתן פרוטות בודדות ממה שכמעט לא היה להן.
שנים רבות עברו וכבר נישאתי וילדי באו איתי לטייל בשכונת פרדס כץ אצל דודתי. ואקחם איתי אל בית הכנסת של חכם אסלן. הינה התפללנו שחרית. והינה מתאספים מבקשי המזור. ובני שמח לקבל ברכה. והוא ואני ממתינים. וניגשת אישה שהיא ראשונה מכל הבאים ומתיישבת במקום הראוי ופתאום אני רואה דבר מה הלקוח מקומדיה שלא המקום ולא הזמן התאימו לה ובכל זאת הדבר התרחש.
לא שופר שימש הפעם לתווך בין הרופא לבין החולה. נראה שזעמם של מבקשי טובתנו הרוחנית הביא את חכם אסלן למחשבה יצירתית מדהימה. אם את שמות המלאכים אסרו חכמי בני ברק מלעבור בשופר בגלל הקרבה האינטימית, מה יעשה המקובל? הרי מלאכים צריכים לעבור דרך חור כל שהוא! אם לא שופר אז מה? אין לך בן-חורין אחר? חור שיש לו זכות אבות?
מה יעשה המקובל, מה? הרי לא יחלק פתאום אנטיביוטיקה. אך דא עקא - בבני ברק כועסים על המקובל המזרחי שבאים אליו המוני חסידים וחסידות ליטאיים וליטאיות זוחלים על ארבע בחום הלוהט, אולי אלוהים ירחם עליהם עכשיו ובימים האחרים.
אז הוא חיפש צינור אחר. הוא חיפש והוא מצא. זה היה יכול להיות צינור חשמל אבל פלסטיק? פלסטיק לא מתאים. שמות של מלאכים בתוך פלסטיק? כמה נכון היה השופר. אבל הרבנים של בני ברק צריכים מרחק.
תשווה את קישקע לסג'ק'. אפשר? בראשון קמח דביק ובשני דבֵיקות גן-עדן. הרגו לו את השופר. החלילית של הנכדה? להעביר שמות של מלאכים בחלילית? זה אותו גודל של שופר. לא ימצא חן בעיניהם, יא עְיוּנִי.
לא חצוצרה, לא. בקבוק קולה. הבריק לו הרעיון כשהיה חולה שפעת והיה בקופת חולים והבין איזו סייעתא דשמיא הייתה השפעת. הינה, הוא יפתח כעת את שקית הניילון ויוציא את זה. מבריק ונוצץ. הצדיקים ההם שוב לא יוציאו נגדו פאשקאווילים. סטטוסקופ!
והינה הוא כבר בידיו: את שתי הקצוות של האוזניות, אלו שתכליתן להיתחב לאזניו של הרופא המבקש בכל מקום בעולם להקשיב למצוקה, לשמוע את פעימות לב החולה, הוא יתחב לא לאוזניו שלו, אלא לאוזניו של ה"פציינט", זה מבקש מרפא למכאוביו. אחר-כך יקח את הפומית ויצמידה לפיו, לא אל ליבו של החולה. עכשיו ילחש כמקדם את שמות המלאכים. זה עובד. זה חייב לעבוד. השופר יחכה ליום הכיפורים, לראש השנה. כשהייתה מלחמה קשה בלבנון והבן שלו היה שם, הוא תקע גם בשופר כשעשו סליחות מיוחדות. אולי הפעם יעשה בסטטוסקופ?
העיניים שלו כבר עצומות וראשו נד באופן כיצד דבורה מזמזמת לפני התקרבותה לפרח והאבקנים מלאים את סלסילות רגליה. הרב אסלן, האם הוא מקשיב לחולה? החולה. בוהה בגג. יושב באלם. הסטטוסקופ מבריק ניקל. הפלורוסנט מהבהב. הרב אסלן נע וזע. דובר ללב - דובר לראות - דובר במכשיר שהדיח את השופר.
הרב אסלן לוחש למיחושים לוחש ואני שומע איך ליבו מבקש את השופר המבוזה והשופר שט אליו במפרש געגועים, לוחש לאמונה הדחויה- המבוזית-המיואשת-המתחננת-הזוכרת את דברי אלוהים לשטן: "...הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ--רַק אֵלָיו, אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ..."
יושב הפציינט עם אזניות הסטטוסקופ בתוך אזניו והרב נואם מלאכים במיקרופון שהפך לפומית וצחוקי החנוק והטפשי מתפתל בתוכי. פלחי האבטיח על השולחן כמקדם, העוגיות והמכוניות שברחוב ז'בוטינסקי הסמוך, דורסות את הנחש השחור תחתן, זה שאינו מפריד יותר בין בני ברק לפרדס כץ והוא זוחל בבטחה לתל אביב וזנבו נעוץ עמוק בתוכנו. מתכונן להשיל את עור כולנו, כולו.

תאריך:  05/08/2014   |   עודכן:  05/08/2014
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתמר לוין
על האומץ הנדרש מיועצים משפטיים ברשויות המקומיות, חיכוכים בין היועצים לראשי הרשויות והשאלה מי בעצם קובע את המדיניות
נעמה בן-דוד-טרבלסי
על יתרונות הצום כדרך טיפולית ישנן אי-אילו אי-הסכמות בלשון המעטה    הדעה הרווחת בעולם המחקר היא שהצום לא עוזר בניקוי רעלים וזאת מהסיבה הפשוטה שהגוף מנקה עצמו מרעלים על בסיס יומי דרך הכליות, הכבד, הריאות, המעי הגס, בלוטות הליפמה והעור    מאידך-גיסא, ישנם מומחים מכיוון הרפואה המשלימה ומומחים מעולם הרפואה שאינם מסכימים
רננה מזרחי
בשלב כזה או אחר, אם זה לקראת החזרה לעבודה או מסיבות אחרות, עולה הצורך לשלב גם הזנה מבקבוק    יש תינוקות עבורם המעבר בין יניקה מהשד לפטמת הבקבוק הינו חלק והם מוכנים לקבל את שניהם    לעומתם, ישנם תינוקות אשר התרגלו לינוק ומסרבים לעבור לבקבוק
זכי הלר
במד"א מטפלים מדי שנה בעשרות קריאות ביום צום תשעה באב, הידוע כאחד הצומות הקשים בשנה עקב החום הכבד    השנה, ישמרו כוחות מד״א על כוננות גבוהה הן בשל הצום והן בשל המצב הביטחוני    מד״א אף מנחה את החיילים לפעול בהתאם להנחיות הרבנות הצבאית הראשית בכל הקשור לשמירת הצום
איציק אליה
בהתקנה של ברז חדש חשוב להקפיד על תכנון נכון    חשוב להקפיד לקבע מראש את הכיור לשיש או למשטח    חשוב לרכוש מנגנון של הברז המותקן בתוך הקיר שיהיה איכותי מחברה וותיקה ורצינית
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il