הנישואין נועדו לתת לאנשים אפשרות להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. ילדים אפשר להביא לעולם גם בלי נישואין. משפחה אפשר להקים ללא נישואין.
בימינו אלה חיים בישראל וברחבי העולם מיליוני זוגות צעירים ללא נישואין. ובמרבית מדינות המערב הותאמו חוקי המס והחוקים הסוציאליים לצורת חיים זו. המדובר במדינות שיש בהן נישואים אזרחיים ואין צורך להזדקק דוקא לשירותם של אנשי דת על מנת להינשא.
לזוגות רבים החיים כך יש ילדים. דהיינו הם נעשו משפחה מבלי להתחתן ואין כל הבדל סוציאלי או חוקתי בינן לבין מי שנישאו כדת וכדין.
אם כן למה צריכים בני זוג להתחתן אם אין להם כל זיקה לדת?
לפנים היתה סיבה מוצדקת לכך: ההיבט החברתי. זוג שלא נישא וחי יחדיו נראה בעיני הבריות כזוג מפוקפק של שני אנשים נלוזים וחסרי תרבות.
ילדים להורים שלא נישאו סבלו מתגרת ידם של ילדים אחרים והורי ילדים אחרים אסרו על ילדיהם להתחבר אתם.
הימים ההם חלפו וכיום מסתובבים בגנים ובתי הספר ילדים למשפחות חד-הוריות או ילדי זוגות שלא נישאו והם מקובלים ככל הילדים.
הנישואין מתחילתם היו אקט דתי. מי שהשיא בני זוג וקידש אותם היה כהן דת. כך היו הדברים בעם היהודי וכך בעמי העולם.
הכהן יכול לקדש. כהן הוא איש דת ומעמדו בא לו מן הדת. הטקס היה כולו מצוות דתיות.
כמדומני שהעם הראשון בעולם בו התחתנו אנשים והקימו משפחות שהתגוררו בנפרד מהאחרים היה העם היהודי. ראיה לכך אנו מוצאים בפרשת בלעם בן בעור שרצה לקלל את העם העברי אך משהתבונן במחנה העברים וראה את המשפחות חיות באוהלים נפרדים לא הצליח לקלל אלא נאלץ לברך.
משפחות היו גם אצל אומות העולם. אנחנו יודעים שהפרעונים היו משפחה שזרים לא נכנסו לתוכה. משפחה גדולה שבה חיו ההורים, הילדים, הגיסים והחתנים כולם יחדיו. יתר על כן הזוגות שנוצרו באותה משפחה היו של אחים או אף של הורים וילדיהם וצורת חיים זו הביאה כליה עליהם.
העמים עצמם חיו כשבטים גדולים ובמרבית מבני המגורים התגוררו זוגות רבים עם ילדיהם. צורת חיים זו אינה צורת החיים של משפחה.
המשפחה היהודית ששנים רבות היתה משפחה פוליגאמית נעשתה מונוגאמית מיום שרבנו גרשום מאור הגולה הטיל חרם על ריבוי נשים. המונוגמיה היהודית מצאה חן בעיני הנוצרים והם אימצו אותה כחוק אזרחי. אני מציין פרט זה כדי להאיר את עיני האנשים החושבים שהיהדות אינה מתאימה לחיים המודרניים.
הדת היא הפוסלת אנשים מסוימים מלהתחתן. הדת היא שקבעה מי הוא ממזר ומה דינו. רב שעומד לערוך נישואין חייב לבדוק אם שני בני הזוג אינם פסולים. אם יש בהם פסול אין הרב רשאי להשיאם.
תחילה היו הכהנים עורכים את הנישואין. לא משום ששירתו בבית המקדש אלא משום שהכהנים למדו את התורה. הם היו בעלי הסמכות לדבר בשמה של התורה כי הם ידעו אותה.
אחר חורבן הבית השני קמו הישיבות הגדולות ביבנה ובלוד בהן למדו יהודים שאינם כהנים והכירו על בורין את כל הדינים, המצוות והתקנות.
לא היה צורך בכהן שיערוך את הנישואין ובלבד שייערכו לפי כל הכללים. מי שידע את הכללים הוסמך להיות מסדר נישואין.
בימינו נושא האיש גם בתואר רב.
כוהני אומות העולם שהעתיקו את טקסי הנישואין מהיהודים ראו בשירות זה כלי בעל כח רב שנתן להם שליטה על חיי האנשים בקהילתם וחיזק מאוד את מעמדם.
העמים הנוצריים הבינו כי הכהן עורך את הנישואין משום הסמכות שניתנה לו כמשרת את האלוהים. ואם כך יש צורך בסמכות הגבוהה ביותר כדי להשיא בני זוג.
במקום שאין בו כומר, כמו על אוניה בלב ים ניתנה הסמכות הגבוהה ביותר לקברניט ומכאן שהקברניט רשאי להשיא אנשים באוניתו.
כלל זה שרק בעל הסמכות הגבוהה ביותר רשאי להשיא התקבל גם בציבור שלא הלך לכנסייה ולא האמין בדת. הסמכות הגבוהה ביותר בעיר היא זו של ראש העיר ולכן הוא יכול להאציל סמכות זו לפקיד מפקידי העיריה וזה יערוך נישואים אזרחיים לכל מאן דבעי. הגויים לא הצטוו להקפיד על נישואי כהן וגרושה או על ענייני ממזרים.
מאחר שנוכחתי בכמה טקסי נישואין אזרחיים כאלה באירופה יכול אני להעיד שאין כל הבדל בין נישואין בכנסייה פרוטסטנטית לבין נישואין אזרחיים. הפקיד לובש גלימה מיוחדת והוא שואל אותן שאלות ששואל הכומר: האם אתה מר פלוני רוצה לשאת את הגברת פלונית לחיות עמה בטוב וברע, ב... עד שהמוות יפריד ביניכם?
אחרי כן חוזר ושואל אותה שאלה את הכלה ומשקיבל את הסכמת שניהם הוא מכריז עליהם כבעל ואשה ואף אומר לחתן שהוא רשאי לנשק את אשתו.
כך בדיוק נערך הטקס אצל הכומר הפרוטסטנטי. אצל הקתולים זה שונה כי הם צריכים לעשות מיסה לפני כן.
בכמה ארצות משמש פקיד זה כרשם הנישואין של העיריה והוא אינו רשאי לרשום זוג כזוג נשוי אלא אם נישאו אצלו ובארצות אלה נישאים הנוצרים בכנסיות והיהודים עורכים חופה עם רב ואחרי כן הולכים לעירייה ועוברים שם את הטקס דלעיל כדי שיירשמו כנשואים.
הרישום הזה הוא בעל חשיבות גדולה אצל היהודים בעיקר. הגויים רואים בכך תהליך ביורוקרטי שאינו מעלה או מוריד דבר כי חוקי הירושה והמס תקפים גם לגבי זוגות החיים יחדיו ללא נישואין.
בישראל למרות שבתי המשפט מכירים ב"ידועים בציבור", מס ההכנסה מעניק הקלות גדולות יותר לנשואים והביטוח הלאומי מסייע לאמהות שהיו נשואות כדת לפני כן והתגרשו אך אינן מקבלות מזונות.
חוקים אלה אפשר לשנות ולמנוע צער והפסד מזוגות רבים.
את הדת אי אפשר לשנות ואין לבוא בטענות לרבנים ולדרוש מהם לעבור על חוקי התורה.
מדינה שאינה דתית ואינה פוסלת איש יכולה לבטל את החוק המפלה בין נשואים כדת ללא נשואים אך כשם ששחיטה כשרה צריכה להיעשות על-יד שוחט שרבנים הסמיכוהו לכך כן אין המדינה יכולה לבצע את האקט הדתי של קידושין ללא רשות דתית מתאימה.