אנחנו ואפסנו עוד בישראל?!

הנביא ישעיהו בפרק מ"ז, פסוק א', מכנה בכאב את החברה הישראלית בשם "בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל". בפסוק ח' הוא מתריס כלפיה וכלפי העיר ירושלים: "וְעַתָּה שִׁמְעִי-זֹאת הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאוֹמֶרֶת בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עֹוד". תחושת ה"אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" עלולה להביא לתוצאות הרסניות, הטומנות בחובן רק "שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן" [פס' ט']. לביטויי היוהרה וההתנשאות שפשטו בירושלים הוסיף גם צפניה נבואה מצמררת על הצפוי לעיר, שעלתה על שרטון: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" [פרק ב', פס' ט"ו] - "זֹאת הָעִיר הָעֲלִיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאוֹמֶרֶת בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, אֵיך הָיְתָה לְשַׁמָּה מִרְבָּץ לְַחַיָּה, כָּל עוֹבֵר עֲלֶיהָ יִשְׁרוֹק יַגִּיעַ יָדוֹ". חייבות לקום מקרבנו דמויות כישעיהו וצפניה, שיצביעו על הסכנה הטמונה לקיומנו הלאומי בארצנו, אם נמשיך לעלות על שרטון של "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", אם נמשיך להתמכר לערכים לאומניים במחיר התנכרות לערכים מוסריים ואנושיים. אם נמשיך לא להכיר בקיומו ובזכויותיו של האחר החי בתוכנו. והאחר הוא בן העם הפלשתיני, שחי איתנו על אותה כברת ארץ, והוא בן הארץ הזו כמונו. אל חלקים רבים בחברה הישראלית חייב לקום ארון הספרים היהודי ולומר להם בקול רם: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" ("דעלך סני לחברך לא תעביד"), וכי כל בני אדם נבראו בצלם. חלקים רבים לא מסתפקים רק באמירה בלבבם "אני ואפסי עוד", אלא מתרגמים את אמירת הלב לעשייה מדינית יומיומית ברוח רק אני כאן בארץ ובמרחב ואין גם אחר, ואין גם עולם. מדיניות "אני ואפסי עוד" לא תעניק לנו את תחושת "לָשֶׁבֶת בֶּטַח" אלא רק עימותי דמים בלתי פוסקים. מעשה רצח נפשע של נוסעים יהודים בירושלים, בגוש עציון ובתל אביב, אינו נותן לנו זכות ליצור אטמוספרה רווית גזענות, המקבלת לגיטימציה משר לביטחון פנים ומחוקקים בכנסת ישראל. באווירה זו לא צריך להתפלא כאשר שוטרים בישראל אוכפי החוק גוררים פצוע ערבי בכפר בגליל לרכבם, גם אם הוא היה מחבל שביצע עבירה פלילית, כמו גזם עץ המובל למיכל אשפה. לא צריך להתפלא ששר לביטחון פנים נותן גב והיתר לשוטרים אוכפי חוק להיות גם בית דין שדה, שמותר לו בשליפת אקדחים להוציא להורג אזרח ערבי, שנמצא בגבו לשוטרים. וזאת כאשר בהחלט ניתן היה לנטרל אותו ולהעמידו למשפט על ביצוע עבירה. התחושות הלאומניות ב"עם לבדד ישכון" וב"אני ואפסי עוד" מעניקות לפונדמנטליסטים רבים בתוכנו לא להסתפק ברצון לחופש פולחן על הר-הבית, אלא הם מוכנים להצית אש עד שיוסר סמל אמונתם של המוסלמים מההר, ויהיה מחיר הדמים אשר יהיה. ולעשייתם יש גיבוי של עולם רבני נרחב וגם גיבוי מחברי כנסת בישראל. תחושות "עם לבדד ישכון" ו"אני ואפסי עוד" מטפחות סיסמה שקרית של "עַם לְלֹא אֶרֶץ חָזַר לְאֶרֶץ לְלֹא עַם". מקורה של גישה זו היא ביהירות, שרק אני קיים פה, בהתנשאות כלפי מי שהיה כאן. כאילו לא היה פה דבר כשבאנו. לא היו כפרים וערים, בהם גרו אנשים בני עם אחר, שגם להם יש מאוויים לאומיים כמו שיש לנו. תחושת אני ואפסי עוד מתעלמת מגדרות צבר, שישנם עוד ברחבי הארץ, שמנציחות עדות על חיים שנעקרו מהאדמה, חיים שחלקם נסו וחלקם גורשו מכאן. לגביהם חוקקנו חוק נכסי נפקדים. נפקדים שאינם למרות היותם. למרות שעל חורבות המקומות בהם חיו קמו ישובים יהודים פורחים. רק תחושת אני ואפסי עוד מתעלמת מפצע מדמם בקרב עם החי בתוכנו. התפילה היהודית חובקת בחובה כמיהה לבניינה של ירושלים. מייחלים לבניינה וצמים על חורבנה. לכן מתוך אותה תפילה אנחנו חייבים להשתחרר מנגע האני והאפסי עוד ולאמץ את הגישה של חלוקת הארץ בין שני עמיה, גישה הפוסעת יחד עם הפתרון של שתי בירות בירושלים - ירושלים המערבית בירת מדינת ישראל וירושלים המזרחית בירת פלשתין. פתרון שאם לא נאמצו, עלולה להתרחש עלינו אימת "הַשְּׁכוֹל וְהָאַלְמוֹן" [ישעיהו מ"ז, ט'].