במאמרו "מילכוד האינתיפאדות" (ידיעות-דעות, 11.11.14), מאבחן
יועז הנדל את האינתיפאדות (1987, 2000 ו- 2014) כמילכוד.
לדעתי, אינתיפאדה אינה מילכוד אלא אתגר צבאי-מדיני, כחלק מהאתגר הכולל של מלחמות טרור אסימטריות נגד דמוקרטיות. אתגר זה מוצב במיוחד מול הדמוקרטיות המערביות, שאינן ערוכות כהלכה להתמודד מולו מארבע סיבות עיקריות:
- הטרור מנצל היטב את חולשות התרבות המערבית הפוסט-הרואית; שמרכזי בה הרצון להאמין כמעט בכל מחיר ב"תום עידן המלחמות", אחרי זוועות מלחמות העולם של המאה ה- 20.
- הטרור האיסלאמי מנצל את יתרונות התרבות האיסלאמית, שמוכנה לקדש קורבנות אדם במלחמות ג'יהאד נגד "הכופרים" - מי שאינם מוסלמים.
- הטרור רואה באזרחים אמצעי לחימה במקום שכוחו נחות, ועושה בהם שימוש לניטרול יתרונות הכוח הצבאי של יריביו; כך הוא מעביר חלק גדול מפעולותיו האלימות לאזורים עירוניים, שמיושבים בצפיפות ע"י אזרחים.
- הטרור נעזר בכל מהלכיו במלחמת-תדמית אינטנסיבית ופועל דרך קבע להקנות לעצמו מעמד של "מסכנות כרונית" וליריביו דימויים מפלצתיים של מדכאי- המסכנים.
בטרור שמפעילים הערבים נגד ישראל, הם מנצלים שלושה גורמים משמעותיים נוספים על אלה שנזכרים לעיל: האסימטריה הגיאו-פוליטית בינם לבין ישראל - שטחים ותושבים; האנטישמיות העולמית - במיוחד באירופה ובדרום אמריקה הנוצריות; המנופים הכלכליים העומדים לרשותם בזכות תמלוגי הנפט העצומים שהם צוברים בהתמדה מאז אמצע המאה הקודמת. בעולם הגלובלי הצמא להשקעות הם ממנפים אמצעים אלה ומנצלים אותם למאבק מדיני וכלכלי בישראל.
נקודה נוספת שראוי להדגיש כאן, היא שהקבוצה הערבית המכנה עצמה "פלשתינים" היא יצירה ערבית שמטרתה להלחם בתנועה הלאומית היהודית (הציונות). היא מנצלת את זכות ההגדרה עצמית המקובלת בעולם המושגים היחב"לי המודרני, כדי להתחמק מצורך לנמק את הופעתה הפתאומית והמוזרה על במת ההיסטוריה. באמצעות מיקוד בשלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינת לאום משלו, היא פועלת לנשלו כליל מאחיזה מדינית ריבונית בחלק משטח המנדט ההיסטורי. את המאבק מנהלים הפלשתינים בעידן שלאחר המלחמות הגדולות (אמצע שנות ה- 80 בקרוב) חליפות, באמצעות מהלכים מדיניים ומהלכים כוחניים שעיקרם טרור.
האינתיפאדות הן הערכויות טרור אלימות, אופייניות במיוחד למישור החיכוך הישראלי-ערבי, שבו לא רק הכוחות מחוללי הטרור מתחככים בציבור האזרחי הישראלי שהוא יעד הלחימה שלהם, אלא גם אזרחי שני הצדדים מתחככים זה בזה בממדים נרחבים ובעוצמות משתנות; אבל אין הם מגיעים לכלל מלחמה כוללת. כוחות הביטחון הישראלים שאמורים לפעול נגד גורמי הטרור המפגע, האקטיבי, מתחככים באוכלוסייה אזרחית ערבית, שמתוכה מגויסים רוב גורמי הטרור ושחלקה תומך בפעילות הטרור.
שני הציבורים, הערבי והישראלי (בעיקר היהודי), נתונים בצבת של שני רצונות דיכוטומיים: צורך בחיים מסודרים ובכלכלה מתפתחת, וניגודים תהומיים באשר לדרכי פתרון הסכסוך הלאומי שביניהם.
ישראל "רתומה" לגישות ולתפיסות הדמוקרטיות המערביות, ובנתונים הבסיסיים שלה מול הערבים, החולשות הדמוקרטיות הכלליות מוגברות ומכבידות מאוד. האינתיפאדות נוצרות בעיקר בגלל קירבת האוכלוסיות האזרחיות של שני הצדדים, וקירבה זו לא ניתן לבטל אלא באמצעות תנועת הגירה מבוקרת. תנועה זו צריכה להתבסס על חלוקה טריטוריאלית חדשה של מרחב ארץ-ישראל המנדטורית, שמלכתחילה אמור היה לספק את הפתרון הטריטוריאלי לשתי התנועות הלאומיות - היהודית והערבית. אם לכך מתכוון הנדל, אזי אני מקבל זאת. אבל אם הוא מכוון אך ורק לדרכי ההתמודדות הכוחנית, אני סבור שהוא טועה. המילכוד אינו האינתיפאדות אלא המציאות הגיאופוליטית, והאינתיפאדות הן התוצאה המקומית של מלחמת הטרור הערבית במדינה הדמוקרטית היהודית בשיטה שנוחה לערבים.
מלחמת טרור היא מלחמת שחיקה. אינתיפאדה היא מלחמת טרור ולכן גם היא מלחמת שחיקה. הסכנה באינתיפאדה היא היגררות ממסכת עימותים מוגבלת שמתרחשת באזורי איו"ש ועזה, למערכת עימותים חריפה בהרבה, שנגררים אלה גם גורמים בקרב ערביי ישראל. התהליך הופך מנסיונות לשבש סדרי חיים ולהפעיל לחץ פוליטי, לתהליך ספירלי מסלים של אלימות ואלימות שכנגד שהעצבים, הפחדים והאמוציות מנהלים אותו. בנסיבות הקיימות כיום במזרח התיכון, ובחסות התקשורת שעוסקת בעיקר בליבוי יצרים ורצח אופי, ספירלה זו של התגברות העוצמה והיגררות של גורמים נוספים מדיניים ותת-מדיניים מחוץ לישראל לקלחת המקומית, עשויים לשנות את אופי העימות מתהליך שחיקה לתהליך שעיקרו עבור ישראל יהיה הרחקת האיום וצימצום חריפותו במהירות ובכל האמצעים. אני נוהג לכנות הדרדרות כזו "סיבוב שני של מלחמת השחרור". בגלל מרווח התמרון הנמוך של ישראל, אם תדחק לפינה, תאלץ לבצע בפועל יישוב מחדש של אלמנטים מסוכנים ואלימים כפי שהתרחש הדבר במלחמת השחרור, ובדיוק מאותם טעמים.
הדרך היחידה להתחמק מסיבוב כזה, קשורה בפריצת דרך מול הליגה הערבית, אלא שפריצת דרך כזו אינה נראית באופק. ובינתיים כל מי שמטיף "לאמץ את היוזמה הסעודית" (כגון: השר פרי,
ידיעות אחרונות, איתמר אייכנר, 11.11.14), משחק שח עם עצמו, מחליש את ישראל ו בשדרו חולשה מרחיק את הסיכוי לשינוי עוד יותר. חיפוש שקט של דרכים לפריצת דרך הוא דבר בעיתו, אבל ללא קוצר רוח, בלי פוליטיזציה ומתוך אחריות לאומית ודיכוי תקיף של התפרעויות, וונדליזם ואלימות נגד אנשים ורכוש.
צריך לממש בפועל את הברירה שהעמיד השבוע ראש הממשלה בפני מי שאינם מעוניינים להמשיך ולהיות כאן אזרחים נאמנים ושומרי חוק ("מי שרוצה שילך לשם", אייכנר קרני ודורון, ידיעות אחרונות, 11.11.14), ולהעביר אותם, גם נגד רצונם, "מכאן" ל"שם"... . .אנו בעיצומו של מהלך היסטורי שבו תהיה פריצת-דרך מול העולם הערבי ברוח האמור לעיל, או שיתרחש עימות אלים נוסף; אבו מאזן לבדו אינו יכול לספק שום פתרון וחשוב להפנים זאת.
אינתיפאדה היא מלחמה. כאשר נתחיל לנהוג בה ככזו, גם נצליח להפסיקה לזמן ממושך (מה שמכונה שלום) וליצור הרתעה אפקטיבית מחידושה. יוזמי האינתיפאדה, משתתפיה, תומכיה ונותני החסות לה צריכים להרגיש מאוימים אפקטיבית, הם ומה שיקר להם, בדיוק כמו במלחמה.
