אם אכן בחירות בפתח, על מה נלך לקלפי? לא נלך לקבוע מי יהיה ראש הממשלה. על-פי שלל הסקרים, אף לא מפלגה אחת תעבור את חמישית מספר המנדטים. במציאות שלנו, שבעים וחמישה אחוז מן הציבור לא שותפים בקביעה מי יהיה ה"פרימוס אינטר פארס", הראשון בין השווים. את זה יקבעו הפרגמנטים הקטנים של האלקטורט ב'קח ותן' הקואליציוני. גם אם כתבים פוליטיים ועוזריהם הסוקרים, עושים טורים אין קץ מן השאלה "מי מתאים ביותר להיות ראש ממשלה", הם מפרנסים את עצמם ואותנו בשאלות סרק. הציבור לא במשחק הזה. במשפחה מרובת הנפשות של שיכון הצמרת הפוליטית, יחליטו על כך שנים, מקסימום שלושה, אחים קטנים.
גם לא נלך על הביטחון. לא מוצגות אלטרנטיבות בתחום הזה. להלכה, בוודאי למעשה, שאלות הביטחון הגדולות בישראל הן בקונסנסוס כמעט מלא. כל הקלפיות מצביעות 'צהל'! לא הולכים על זה לבחירות.
גם לא על הכלכלה ולא על הרווחה נלך לבחירות. הרוב הישראלי, אילו ספרו אותו, היה מצביע על כלכלה המיטיבה עימו. אבל הרוב הזה הורגל לראות בגורלו החברתי גזירת אלים. הוא מוחה, מדי פעם, יוצא לרחובות, אולם זה לא מזיז לאולימפוס, ועל כן הוא לא מורד. הוא יודע, אף מפלגה לא תעמוד לצידו. כולן רואות בו משאב, האחת בעד לפריזמה של סלוגן אחד, השנייה מבעד לפריזמה של סלוגן מתחסד אחר. הקלפי היא לא יותר מתיבת תהודה למצוקות דטרמיניסטיות.
מצבה המדיני של ישראל? וושינגטון, או בריסל, או מוסקבה לא מעניינות את הישראלי המצוי. הן רחוקות ועוינות מטבע בריאתן. גם המסבירות פנים הן בוגדניות. הן מפרכסות זו את זו בזכויות אדם, ובחוקים בינלאומיים, אבל אין להן אלוהים. לא הולכים לבחירות על ענייני חוץ. לא בכל העולם כולו. בוודאי לא במדינת "הן עם לבדד ישכון".
יש נושא אחד עליו ילכו לבחירות, נושא גלוי או נושא סמוי. הרוב היהודי בישראל מול המיעוט הערבי בישראל. צמד המילים "יהודית ודמוקרטית", או בהיפוך "דמוקרטית ויהודית" הוא אומנם קליט, אבל איננו משקף עוד מה שכבר מתרחש. כל אחד יכול להגיד 'יהודית' ולהתכוון להלכה יהודית, או לנבואה אוניברסאלית של רועי ישראל, או למולדת שנקנית בדם, או לאומה שאינה אומה אלא בתורתה.
אמרת 'יהודית', לא אמרת עדיין למה אתה מתכוון. הוא הדין עם 'דמוקרטית'. יש דמוקרטית כי היא מעניקה בכורה טוטאלית לרוב הקובע. יש דמוקרטית כי המיעוט מוגן בחוק גם אם הגנה זאת היא לצנינים בעיני הרוב. יש דמוקרטית המרבה להגן על עצמה ומסבירה למה היא עדיין דמוקרטית, ויש דמוקרטית נאיבית המאמינה כי היא ערך, לא רק ערך מצוי ומכובד, אלא ערך עליון, הרבה יותר משיטה. אמונה. דתית עד קידוש השם. אמרת 'דמוקראטית', מה אמרת? אמרת גם 'יהודית' - ולא ידעת מה זה, וגם דמוקרטית - ושוב לא ידעת, מה בעצם אמרת? הסווית את השאלה המרכזית הגדולה עליה ראוי ללכת לבחירות.
החיים בשנים האחרונות שואלים את השאלה יום יום יותר במלוא ערייתה. "האם ישראל היהודית יכולה להרשות לעצמה לקבל כנתון שאי-אפשר לערער עליו לטווח ארוך, לכל טווח של קיום המדינה הזאת, לטפח חיים אזרחיים על בסיס האוטונומיה הלאומית-דתית של שני חלקי אוכלוסייה הגדולים, או האם אין לכך לא בסיס מציאותי ולא בסיס רעיוני כבר במציאות בהווה, ובוודאי לא במציאות העתידית הקרובה, על אחת כמה וכמה הרחוקה". אפילו סומא רואה כי על השאלה הזאת הולכת האוכלוסייה בישראל בנתיב של תהליך המכשיר את פסילת הדו-קיום האזרחי בישראל כאופציה מציאותית או אפילו לגיטימית.
בטעות קוראים לגילויי הכשרת הפסילה הזאת גזענות. זאת לא אופציה הבנויה על עליונות אדם אחד על רעהו. זאת אופציה הבנויה על האמונה בזכותה הבלבדית של אומה אחת להרחיק ממרחב תחום שליטתה אומה אחרת. לא אדם לאדם זאב. אומה לאומה זאב. אין כבש. גם הכבש הוא זאב באבולוציה. הזאב הוא כבר זאב.'זאב עכשיו'. הכבש יהיה זאב. זאב שאינו מוכן בסכלותו לשלם את המחיר של הדרה שידירו אותו כל זאבי הערבות האחרות בעולם המתנאים כאילו הם כבשים, ייטרף ככבש. התערובת הזאת, בין האמונה הכמעט תיאולוגית בתקיפותה של האופציה של עליונות לאומית מכוח בחירה בעם סגולה, לבין הפחד הקיומי של אומה אחת פן אומה שאינה יכולה לאיים עליה היום היא איום בלתי נראה אך בלתי נמנע בדרך, הפכה לכוח המניע תהליך גורלי.
לאן הולכת ישראל? תנועת ההתנחלויות הישראלית האמינה כי שאלת השאלות של ישראל היא טריטוריאלית. ההתיישבות בכל חלקי הארץ לא התנתה את קיומה בפסילת הדו-קיום האזרחי בין יהודים לבין ערביים בכל שטחי המולדת, אם להשתמש במינוח ההתנחלותי. להפך. ההנהגה של ראשוני המתנחלים האמינה באמונה שלימה, אמיתית, כי אין סתירה בין קיום המצוות של ארץ ישראל השלימה לבין קיום המצוות של מגילת העצמאות המעניקה שווי זכויות לערביי ישראל. היא טיפחה את הדו-קיום. היא הייתה משוכנעת שסוף דבר, גם הערביים שלא האמינו להם, יודו בדו-קיום, ויגיעו למסקנה כי לא רק שהמתנחלים לא גזלו את ארצם כביכול, אלא הם הם שיצרו בה הרמוניה אזרחית שמיטיבה גם עם היהודים וגם עם הערביים בלי לקפח מכל וכל זכויות אדם. אבל התהליך לא הצטרף לאמונה המתנחלית. הוא התרחק יותר ויותר מן הקיבוע כאילו השאלה הטריטוריאלית היא שאלה קיומית אידיאית או מעשית של ישראל.
ההישגים הברורים הטריטוריאליים חשפו את העובדה כי השאלה הקיומית - גם האידיאית גם המדינית של ישראל-הוא הדו-קיום עצמו וכי שאלה זאת הייתה קיימת גם אילו לא קבעה ההתנחלות יתדותיה בשטח, הייתה קיימת לפני התנחלויות, וקיימת היום, וקיימת לאורך ימים ואלא אם כן יטפלו בה, גם היהודים וגם הערביים בתעוזה אינטלקטואלית, היא תוכרע באורח הדרמאטי ביותר כבר במוצאי הימים האלה.
על השאלה אם התהליך הזה הוא דטרמיניסטי או לאו יש ללכת לבחירות, ויכולים ללכת לבחירות, ואם לא ילד לבחירות עכשיו, אולי כבר יהיה מאוחר מדי ללכת לבחירות מחר.
הקושי הגדול הוא שרוב האישים המאיישים את הגלריה המציעה עצמה כראויה להנהגה לא היו מסוגלים לנסח את השאלה עליה יש ללכת לבחירות, או לא רצו לנסח אותה, או רצו ונזרקו מכל המדרגות ואין מי שיחזיר אותם לגלריה, ואלטרנטיבות מיושנות מתייצבות לבחירות חדשות עם סיכוי 'נהד"רבמירכאות עצובות, להוביל את ישראל למצב בו אי-התעמתות כרונית עם השאלה הישראלית הקיומית באמת, תאיץ תהליכים שאיש לא עצר בהם עד הנה. המצב עלול להיות מצב של הכרעה דה פקטו לטובת אופציה שלא נבחנה בציבור ואפילו בתור שכזו - הפכה לטראגית.
