תראו מי שמדבר

1. ככל שריח הבחירות יתקרב, תתגבר השגעת (בלשון העם: ג'ננה) של ידועני פוליטיקה ותקשורת: הדמוקרטיה תהיה בסכנה יותר מפעם; המדינה "תקועה"; "חלון ההזדמנויות" ייפתח לרגע שאסור להחמיץ; הליגה הערבית תוצג כידידותית למשתמש וכמתנדבת לשמור על הרי השומרון מפני חמאס ודאעש (כפי שמדינות ערב עושות בסוריה ובעירק); פוליטיקאים מזדמנים ועיוורי רוח אחרים יציגו תוכניות מדיניות מדהימות (שיתפוגגו כאבק פורח באביב), ושעיקרן עוד המצאה של היהודים שערביי האזור לא יקבלו, אבל התקשורת תלטף אותם כאנשי חזון. יותר מכל תשמעו את הקללות והנאצות הרגילות נגד נתניהו ומה ומי שהוא מייצג. אין מה להתרגש. עולם כמנהגו נוהג. 2. בהפגנה התורנית במוצ"ש הכריז כרמי גילון: "מדינת ישראל מובלת היום על-ידי חבורת פירומאניקים ומונהגת על-ידי אגו-מניאק לחורבנה הסופי". במקום שהישראלי הממוצע רואה פריחה, בניין, התפתחות, יצירה - רואה הממורמר משמאל קמילה, הרס, תקיעוּת וחורבן. מר גילון, זאת אינה "ממשלת ימין". הלוואי שהיתה. ציפי לבני ויש עתיד מככבות בה. במחשבה נוספת, גילון עמד בראש השב"כ בזמן רצח רבין, כנראה הכישלון הגדול בתולדותיו. לפני הרצח הפעיל השב"כ מסיתים כאבישי רביב, שפיזר תמונות רבין ז"ל במדי אס.אס וביים טקסים מדומים להבאיש ריחם של מתנגדי אוסלו. במדינה מתוקנת, ראש שב"כ כושל כזה היה נכנס לבונקר ושומר על שתיקה נכלמת לשלושים השנים הבאות. 3. ולראש שב"כ אחר, יובל דיסקין, שחזר על השקר הלעוס בדבר "גל ההסתה המטורף של 1995 שהובל על-ידי הימין והליכוד בראשו, כנגד רה"מ יצחק רבין". האירוניה היא שדיסקין מפנה למאמר של אורי משגב בהארץ, שקרא "למרר את חייה של ממשלת ימין", "ללמוד מהאויב", "להוריד את הכפפות" (מול הימין), משום ש"אין מקום לנימוסים במלחמת קיום" ולכן "הרחוב והכנסת צריכים להפוך לשדה קרב... חייבים לשחק איתם מלוכלך". אכן דברים כדרבונות, וכך עשה הימין שעה שהשמאל החריב את חזונו, ניצל ניצחון דחוק והכניס בחסות הסכם מפוקפק כנופיות מרצחים לארץ ישראל המערבית, חימשן בנשק והפך את ההתיישבות בגב ההר לאויבת ה"שלום". לעומתו, הזהירו דוברי הימין מהסכנות האדירות, מחוסר האחריות שבשעטת האמוק לעבר הסדר שכל פיכח ידע לנבא את אחריתו. והם צדקו. הביטו סביבכם. לא כל המאבק על עתיד המדינה ועל הטעות הפטאלית של אוסלו היה "הסתה", ושום שכתוב היסטורי לא ישנה אמת זו. 4. פעם, כשהייתה בארץ תקשורת הוגנת, היה קם מישהו אמיץ במערכת ואומר די, מיצינו. הציבור מואס בנו. הוא משוכנע שגורל המדינה לא מעניין אותנו, רק תככים ואינטרסים וטובות הנאה. אם נמשיך כך, בשנים הבאות, רק אנשי שמאל מושבעים יקראו אותנו, וגם הם לא יסכימו לשלם בעבור מנת המזוכיזם היומית שאנחנו מספקים. לא הדיבורים על "אובדן הדמוקרטיה" ועל ה"הסתה" המתגברת ברחוב היהודי (וכמעט שום מילה על מה שמתרחש ברחוב הערבי) ועל כמה שרע-רע-רע פה, יהרגו את העיתונות הישראלית, אלא המעילה היומיומית שלנו באמון הציבור. מיצינו, היה האיש אומר, ואתה, נחום ברנע (ודומיךָ בתקשורת), מיצית. די לנו ממנת הארס השבועית המוזרקת לעורקינו בכל שבוע בטורך. מה שלא עשית בשלושים שנה, לא תעשה בהמשך.