ערב השקה מיוחד, ספר חדש למלכה נתנזון, שירה מרגשת וסוחפת, שירה בסימן מאבק, בסימן תאוות החיים.
הדרך היחידה לנצח את הגיהינום היא באמצעות הרוח, באמצעות מעוף הציפור, באמצעות האהבה. זה מותיר לשירה אפשרות לבנות מציאות אחרת, אולי עיר מקלט מפני המציאות המאיימת. זו התחושה העולה למקרא ספר שיריה החדש של מלכה נתנזון. זו הדרך שבה מנסה מלכה נתנזון למצוא מרפא לכאב שלה:
המאבק מול המחלה הקשה מניב כוחות חדשים של יצירה, הסתערות מחודשת על החיים, ובלשון השירה של מלכה יש בשאיבה ממעיינות הרוח דרך לתת לעולם גוונים של תחייה ופריחה והפריה של גשם:
"חֶרמש הקשת חוצה את שחור הענן מזה
ואת בוֹהק הענן מזה
תובע עלבּון אדמה
שזמן רב לא ידעה ביאָתו של גשם
כאשה שאינה יודעת זַרעו של איש". - עמוד 85
המאבק מוליד במשוררת כמיהה להתחדשות, למיצוי כל רגע של חיים:
וכך היא מסיימת את השיר:
"מחר יָנצו ניצני מלכותה
והיא כמצחֶקת,
תאסוף את אושפיזי הרֶגע להַפרותם".
המשוררת מאדירה כל רגע של עמידה מול חשרת העננים הכבדה. יש בה כוחות להוסיף ניצני חיים מכל רגע שהתארח בחייה. כל רגע נוסף הוא אורח שבא לחזק אותה, להעצים את מלכותה, וכבר יש באותם אושפיזין להעניק לה ברכה כדרכם של אושפיזין, והנה היא מקבלת מסוּגלוּת להפרות, לתת חיים. לרגעים ניצנים של מלכות.
בשיר אחר 'כאור שבעת הקנים'
היא מתארת זאת כמשאלה קוסמית אישית:
"כמבקשת לצֶקת מֵמד חדש לִזמן נקרש" - עמוד 84.
כל זה מקבל רובד מיתי קדום, ואותו שיר מסתיים במילים:
"ניצחון שושנת
האור על חשכת הימים".
דרך דומה של התמודדות עם הכאב ועם הפחד מאבדון גילינו גם בספר "ללב יש היגיון משלו" - וברגע של חוסר אונים מול המשבר, מביטה הגיבורה מבעד לחלון המטבח - ומראה הטבע ממלא את הווייתה בתשוקה של פריחה וחיים:
"ריקי הביטה מבעד לחלון המטבח. כשלהבת אש בהקו פרחי אודם הצאלון, יוצרים חופה אדומה קסומת מראה. בעוד חודש ישתרעו הזרועות המשורגות לארבע כנפות שמיים, כמניפה נכלמת, עירומות כביום היוולדן. והשדרה תימלא משטח מרהיב של תלתלי אודם. פירות נטולי אוויר יתנודדו כנטולי נשימה..." - ללב יש היגיון משלו, עמוד 215.
הן ברומן והן בספר השירים, אנו ניתקים מן העלילה הפיזית, שכל כולה מאבק במחלה ובאופל ובאבדון - וממריאים אל עלילה רוחנית. השירה והיצירה מעניקות יכולת להתחבר לאיתני הטבע ולפרוש כנפיים, להיות חלק מתהליכים קוסמיים.
האוהב והאהובה בשירים הם חלק מן הקוסמוס, וכך היא כותבת:
העץ משווע לאור
הנפש לִמְלֵאוּת
וַאני
להוויתךָ טרוֹם נבוּטת המִלחמה. עמוד 43.
המבט בעץ המשווע לאור, נוטע בה ציפייה למלאות, למרפא, תחושה שניתן לשוב להוויה שבטרם כל המלחמה. המלחמה שלה ושלו מאופיינת בדימויים מעולם העצים, ברצון לשוב לימים בטרם נבטו זרעי המאבק.
עצים ונביטה וכמיהה למלאוּת, אך ברקע אורבת אותה ריקנות ואותו סבל. בהמשך השיר לובשת התקווה ציפייה למים שיטהרו הכול:
בתוך הייסורים והתופת, בתוך רשת העכביש, היא מצפה לאותם ריבוא טיפות המשתקפות, והיא מעצבת זאת באמצעות אותה אמונה מיתית ב'רשת אינדרה'. אנו למדים מאותה תפיסה רוחנית, שכל תופעה מתקיימת בתוך רשת של סיבות המשפיעות על כל ההוויה.
אותה אמונה קוסמית מקבל ביטוי בקשר שבינה לבין האהוב שלה, משל היו הם גיבורים מיתולוגיים.
"מתוֹך טיפת הטַל שמֵעליי
פָּניך היָפים נוהֲרים אֵליי
על אֵינסוף חוטֵי אהבה שֶׁבהם
מפְעילים את הטיפות הטְוויוֹת סביבֵנו". עמוד 45.
המטריה הרוחנית והמעטפת המיתולוגית מעניקות לגיבור ולגיבורה הסובלים, רשת הגנה, דרך להתמודד, ומעליהם פרושה אותה הגנה קוסמית, אותה מטריה רוחנית.
יפייה ומשאלה זו מלוות חלק מן השירים, ניסיון להתחזק באמצעות הסמלים והמעטפת הנסתרת של היקום. ראינו את היכולת הזו לשאוב כוחות מן הטבע ומן הרבדים הנסתרים, הרוחניים, גם בספר 'ללב יש היגיון משלו'. באמצעות חוכמת היקום ורזי הבריאה, וגם שם באותו רומן שואבים הגיבורים כוחות עלומים מבפנים:
הנה כמה מילים מדפי הרומן:
"תראו את בור המים הזה ששרד כל כך הרבה שנים, וכאן ערוצי הנחלים העמוקים....תראו איזה כוח יש למים, איך הם חוצבים בסלע" - עמוד 277.
בין דפי הרומן העלתה מלכה נתנזון את סיפור האהבה, שנקשר בכוח המים בין זוג אוהבים אגדי, סיפורם של רחל ורבי עקיבא: אותו סיפור המתאר את עקיבא צופה בכוחם של המים לשחוק את האבנים. רק אז הוא מגלה את הכוח של
האדם להשתנות, לחזק את עצמו.
בשירתה על המחלה, המים רואים הכול, כמשקל הביטוי היהודי 'כמים הפנים לפנים', וכך היא כותבת:
"המים האלה שוקטים וּסעוּרים ידעו פנייך
וכנגד כל הרָעה שנתרַגשה אסְפו אותך ברחמים".
בספר שיריה, מתגנבים קולות נוספים, רגעים של שבר. מעבר לאותן ציפיות להמריא ולהתחזק באמצעות המעוף והרוח, צצים בה שביבים של חשש. אנו עדים להרגשה של הילכדות בתוך מציאות מאיימת. אנו חשים בין השיטין תחושה של חוסר אונים. שם הספר "ציפור מכונסת כנף" מבטא חשש, שהטבע בוגד בה, שלא תוכל שוב לפרוש כנפיים כציפור ולכבוש את השמים.
המשוררת היא אותה ציפור שכנפיה ספגו חבטה, והנה הסבל והדרך הארוכה כמו כילו את כוחותיה, היא חשה שהיא במאבק כנגד הזמן.
בשירה "שבא" - עמוד 172 - כותבת מלכה נתנזון:
"מכונֶסת כּמו צעָקה שנבְלְמה
שְׁבא מִטַּלטֶלת אנָה ואנָה".
הצעקה שנבלמה הופכת בהמשך השיר לתופעה קוסמית שמאפיינת מצב של תוהו, היקלעות למצב של 'על בלימה', וכך כותבת מלכה:
"אֵלם קולָה מבלִיע מחשבוֹת תעתוּע על
בּלימָה".
מי שמכיר את ספר איוב מכיר את הביטוי "תוֹלה ארץ על בלימָה":
.7איוב כ"ז, - בְּלִימֽה תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל ן עַלוֹנֹטֶה צָפ
בהמשך השיר נחשפת הציפור, הגנוזה בגופה של המשוררת:
"ולפתע כמו נאספָה מקלַעת הלַילה והדְליקה ציפּור-שחֲרית
קול מן הֶעָבר..."
ובסוף הבית:
"וקולָה העולה מחֶביון לְבָבָה".
המעוף והרצון לצאת מן המצב הבולם אותה, הגורם לה להתכנס, כל אלה נחבטים. רגע של שבירה: אנו חשים צעקה של אסירה, שנלכדה במצב ללא מוצא, שמבקשת דרך להיחלץ.
השם 'שבא' והאמירות שמלוות את השיר מן השפה האמהרית, סוחפות אותנו למחוזות האגד. הביטויים באמהרית מבטאים תנועות של ריקוד, מעין ציור אל ציפור המיטלטלת בתנועות של ריקוד, מחפשת מוצא. הסיום אינו מותיר תקווה: "נחשֵי עֵין הלַילה" רודפים אותה והסוף מקפיא דם:
"ועיניה
וקולה
עד החושך
כלַהק בַּזים" - עמוד 172.
הלב יודע, שקשה יהיה לפרוץ את המציאות שסוגרת עליה, שמחזירה ימי תוהו, ימים של הוויה על בלימה. בשיר אחר שוב אותה תחושה של מרדף עופות דורסים אחר הציפור המבקשת מנוח, אותה הרגשה כל הילכדות בתוך מציאות מאיימת:
"המנעולים תלויים כאן על וָוֵי המוח
והדלתות - מראִת עַין של נֶפש שֶׁיצאה
לחפֵּש עיר מקלָט".
ברומן 'ללב יש היגיון משלו' ראינו יותר אמונה במעוף ובמחוזות הפלא של היקום. ראינו ניסיונות למצוא חיזוק וכוחות להמריא מן הטבע, למצוא מרפא באותם נווי חמד ויופי, שהם בעיני הכותבת המקום האמיתי. וכך חשה הגיבורה ברומן:
"כל יום אני מגלה מחדש את היקום, מתחברת אליו...כאן זה המקום הכי נפלא לעשות זאת. זה העולם האמיתי...זו פינת אלוהים הקטנה שלי" - עמוד 283.
בספר השירים "ציפור מכונסת כנף", מתגברת ההתכנסות, החרדה, התחושה שהכול סוגר עליה. חוסר המוצא מתחזק, המעוף והחיפוש אחר הטבע הם בבחינת 'עיר מקלט'. אין זו 'חלקת אלוהים'.
אנחת הרווחה שעוד נותרה היא במחוזות האהבה. שירת האהבה שלה היא אחת הדרכים למצוא מרפא בתוך עולם קודר ומאיים:
"מצֶלע אהבתךָ נבראתי
ואשימנָה תחת ראשי" - עמוד 16.
וכך היא רואה באותם מחוזות של אהבה ציפורים משוחררות יותר, ציפורים שמעניקות לה אושר באמצעות האהבה:
"ציפורי גן עדן בשמורות עיניך
מפריחות בי יונים
נאחזת בהן כאחרון הטובעים" - עמוד 17.
לא תוהו ולא כאוס ולא מציאות על בלימה. מציאות גן עדן. הדבקות באהבה היא הדרך היחידה שנותרה לה להילחם בכוחות השחור המאיימים,היא זו שיכולה להעניק לה אמונה בהמשך החיים, אולי סיכוי קלוש לניצחון החיים על המוות. ראינו מוטיב זה גם בשירת
לאה גולדברג - כך בשירה 'הגיהינום המאושר': "מחורבן, משלהבת, שבעתיים נמות בלילה" - ובהמשך השיר אנו חשים שהדרך להיחלץ היא באמצעות האהבה: "אהבה בלב" - כך היא מגדירה זאת. בין השיטין היא מעלה שאלה הכואבת:
".
אסיים בשתי שורות המיטיבות לבטא את הרוח המפעמת בלבה של אותה ציפור שקשה לה להמריא, שמרגישה את המלכודת:
"אני שכָּל חיי חיפשתי אחר הדֶלת הנוספת
נלכדתי על סִפָּהּ" - עמוד 143.
נתפלל שבאמצעות השירה והרוח היוקדות בה, תצליח מלכה נתנזון להיחלץ, להמריא, להעניק לחיים את הכּוחות לנצֵח.
מלכה יקירתנו, לבּנו איתך.
