1. דני דיין, רונן שובל ואחרים הם החמצה של הליכוד. זה המקום הטבעי עבורם. הליכוד הוא התנועה הפוליטית היחידה כיום; לא רשימת חברים או מפלגה סקטוריאלית, אלא סופרמרקט רעיוני המכיל כמה מפלגות. בזמנו דיברתי על מרחב אידיאולוגי גדול - ממשה פייגלין ועד דן מרידור. גם מקומו של הרב חיים אמסלם בליכוד, שהיא תנועה ליברלית אבל גם מסורתית שמרנית. במצב הבעייתי של שיטת הבחירות המקדימות, על קבוצות הלחץ וקבלני הקולות, קשה לדמויות חדשות להשתלב. אם הליכוד מעוניין לשבור את תקרת העשרים וכמה מנדטים, חשוב לאפשר כמה שריונים כדי לרענן את רשימת הנציגים לכנסת ולהופכה אטרקטיבית גם עבור קהלים אחרים. המוני חברי הליכוד הבינו זאת. חבל שבאמצעות טיעונים מנותקים מהמציאות בית הדין של הליכוד פגע בהחלטה הדמוקרטית. 2. פרישת ח"כ שטבון מהבית היהודי ואלי ישי מש"ס צפויה להביא לאובדן קולות במחנה הלאומי. גם מיכאל בן ארי והימין הרדיקלי עלולים לשרוף מנדט שלם. צריך להיזהר מחזרה על טראומת 1992 עבור המחנה הלאומי, שם זכה הימין ברוב הקולות אבל לא ברוב המנדטים. רשימתו של משה כחלון מסתמנת כהפתעה, בדומה ליש עתיד בבחירות הקודמות. אך מה יוכל לעשות כחלון ברשימתו שלא היה יכול לעשות בליכוד? וכמה אפשר להיבנות פוליטית ואלקטורלית רק מרפורמה בשוק הסלולרי? קשה להשתחרר מהרושם שההד הרחב שכחלון זוכה לו נובע, בין השאר, מהסיסמה "רק לא ביבי". תאומתה של הרשימה הזאת היא ישראל ביתנו. הקלף המנצח של אביגדור ליברמן: הוא מתנחל מהיישוב נוקדים. שמענו. כשנוח, הוא מתנחל, וכשנוח הוא שמעון פרס. ועוד יצא נגד עימותים עם הממשל בוושינגטון, האיש שהמליץ פעם להפציץ את סכר אסואן. ליברמן גם המליץ לדבר על מהות. בבקשה. בעשר השנים האחרונות לא שמענו דיונים מהותיים מכיוונו (למעט שיסוי החברה הישראלית בערבים), ולא בכדי; ליברמן אינו ימין ולא שמאל; הוא מצביע עבור עצמו. הוא רוצה להיות ראש הממשלה; בשם אלו כישורים או הישגים? העובדה שהוא "לא פוסל את נתניהו ולא את הרצוג" מלמדת עד כמה הוא מחויב למחנה הלאומי. 3. הזעקה נגד סגנון דיבורה של לבני כלפי נתניהו בתוכנית "מצב האומה" נשמעת "אוי אוי אוי". בתוכנית סאטירה (סוג של...) אמירות מתחת לחגורה הן חלק מהסוגה. נכון שבמקרה הפוך הארץ הייתה רועשת, אבל זה בגלל הפתולוגיה של התקשורת והשמאל נגד נתניהו. לא צריך לעשות עניין מכל אמירה. אז אמרה. הליכוד לא צריך תשדירי בחירות; רק לשדר את הקטעים הללו. לטעמי, התופעה המעניינת יותר היתה, שבניגוד לאנשי ימין שהגיעו לתוכנית - ואז שימשו ארבעת המצחיקנים בשקל איפכא מסתברא - במקרה הזה הארבעה עזרו, מי פחות ומי יותר, ללבני, "הרימו לה להנחתות". לבני באה ולבני הולכת, החבורה הזאת יושבת טוב טוב בתוך המסך שלנו (כמו אחותה "ארץ נהדרת") ושומרת שחס וחלילה לא יסתנן בדחן מהצד הלא נכון. זה עומק הסיפור שלנו. על כך אמרו חכמינו, לא עכברא גנב אלא חורא. לא לבני היא הנושא, אלא המסגרת המעוותת שבתוכה פעלה. הדיון על דבריה הוא הסחת דעת מהתופעה היותר חמורה, שתישאר גם אחרי הבחירות: עצם היתכנות תוכניות כאלה רק מצד אחד. עיזבו את לבני והתמקדו בנערות ובנערי הפלא ששדדו את המסך הציבורי. 4. מבחירות לבחירות הולכת העברית ומתרוקנת ממשמעויותיה. "אחדות" ככותרת לפרישה ממפלגה לשם הקמת רשימה חדשה עם סיכויים לפיצול קולות במחנה ואובדנם בקלפי; "כולנו" הוא שם סתמי של רשימה המוציאה מהכלל את הרוב; "מרכז" הוא תחפושת שבאמצעותה השמאל מסתווה לקושש קולות בקרב הימין והשמרנים. שאלה לציפי לבני: האם את בעד חלוקת ירושלים העתיקה? ואחרון, "המחנה הציוני" - מה נאמר? אולי זאת: אין ציונות בלי ציון.