הסדרה פולישוק - אחת החביבות והמבריקות בטלוויזיה בשנים האחרונות - נכנסה לעונתה השלישית, ודמותו של פולישוק כבר הספיקה לעבור מטה-מורפוזה משמעותית. בעונות הראשונות הצטייר פולישוק כפוליטיקאי בעל כוונות טובות ורצון לפעול למען הציבור, אך בה בעת תמים, טיפש, חסר חוט-שדרה ולא יוצלח.
עם תחילת העונה הנוכחית, ניכר כי פולישוק עודנו אבוד בנבכי הפוליטיקה (הפנים מפלגתית, הבין-מפלגתית, הבינלאומית והתוך-משרדית), אולם ויתר על כוונותיו הטובות ומצטייר כתאב תארים וכיבודים, חרד לכסאו, תחמן, חרמן וראש קטן. מאחר שהאמנות משקפת את תפיסת המציאות, כנראה לא לחינם בחרו יוצרי הסדרה להציג כך את פולישוק. אם נבחרי הציבור נתפסו באופן מסורתי כנלעגים ורודפי ג'ובים, בשנים האחרונות הם נתפסים יותר ויותר כמושחתים, מנוולים ובלתי ראויים. וזאת, דווקא כאשר יותר ויותר אנשים ראויים ורציניים מאיישים את לחצני ההצבעה בכנסת.
אין ספק, חלק מחברי הכנסת הרוויחו את הדימוי השלילי ב"יושר". אלה הם המושחתים, המורשעים בפלילים, הנודדים בלי בושה בין אינספור מפלגות, הנהנתנים באופן מופגן, ואלה שמחפשים לא יותר מפנסיה נדיבה לאחר קדנציה של יומיים (אני כבר לא מדבר על אלה המסייעים לטרור או הטופלים על ישראל האשמות שקריות בחו"ל). אולם הדימוי הקולקטיבי עושה עוול עם רוב נבחרי הציבור - אלה שעובדים שעות ארוכות, עונים לפניות הציבור גם בתחומים שאינם באחריותם הישירה, אלה המסיימים יום עבודה בכנסת וממשיכים משם לחוגי בית, הפגנות, הרצאות וכנסים (גם לחתונות של חברי מרכז, מה לעשות), מייצגים את ישראל נאמנה בכנסים בחו"ל וממשיכים לקדם את עקרונות המצע שלהם גם בפגרה. הם לא חפים מטעויות, אך הם טועים משום שהם עושים. הם מתקשים להגשים את כל יעדיהם, אך הפוליטיקה הדמוקרטית מאופיינת בצעדים איטיים ומסורבלים ובפשרות מסרסות. הם לא מצליחים לסייע לכל מי שפונה אליהם, אך הם משתדלים. עבורם הרכב, הלשכה והצוות הם אמצעים להשגת המטרה ולא המטרה. הם מתלכלכים בפוליטיקה הביצתית היומיומית, אך אינם שוכחים מהם ערכים ולשם מה נבחרו. הם נדבקים לכיסא, אך לפחות עובדים (ולראיה, שיא של חוקים בשתי הכנסות האחרונות).
חלקם לא יוצלחים, אך כמה מאיתנו מוכנים לקום ולהחליף אותם? ומי אמר שהיינו עושים עבודה טובה יותר? אנו סבורים שהם מורמים מעם וחיים את החיים הטובים. אך האמת היא שרובם מתייחסים לתפקידם ברצינות ומקדישים לו זמן ומאמץ לא פחות מכל אדם אחר שהוא בעל קריירה. כשאנחנו, הציבור, יושבים בנעלי בית מול הטלוויזיה, אנחנו כבר לא שמים לב לכך שח"כ המתראיין למהדורת הלילה אינו מבלה, אלא עובד (ואם הוא מתראיין אצל
רינה מצליח, הוא גם סובל). בתמורה למשכורת ולאש"ל, הוא משלם בתדמית מושמצת בתקשורת, זלזול מצד הציבור, הפגנות מתחת לבית, מאבקי כוח במפלגה, זמזום אינסופי של עסקנים, שתדלנים ומשפטנים, וכאבי ראש מהצעקות של
חנין זועבי. כנסת שמתפזרת טרם זמנה היא תוצר של משחקי אגו ואינטרסים (האם יש קיום לפוליטיקה בלעדיהם?), אבל בעיקר של נסיבות פוליטיות בלתי אפשריות המחייבות את שידוד המערך הפוליטי. חובה לקיים שיח ביקורתי כלפי המהלך. לא הוגן לייחס זאת אוטומטית לסיאוב ולניתוק מהעם.
כמעט בכל המפלגות ניתן להצביע על פוליטיקאים רבים הגונים, נקיי כפיים, חרוצים ומחויבים. זאת, גם אם איננו מסכימים עם השקפותיהם וגם אם הם נאלצים מדי פעם לסגור דילים ולהתפשר על חלק מיעדיהם כדי להגשים את שאר היעדים ברשימה (זוהי הפוליטיקה). מרוב שהתרגלנו לבוז לפוליטיקאים גם מבלי לבחון באמת את תפקודם, נשבינו בדימוי המעוות שיצרנו להם במו-ידינו. התרגלנו לייחס לכל מהלך פוליטי, ולו השגרתי ביותר, ציניות מרושעת, שחיתות ואובדן דרך. אך אם נהיה כנים לרגע, נראה כי אנו חובטים בפוליטיקאים לא משום שכולם באמת כאלה גרועים, אלא כי דמוקרטיה אמיתית פשוט מאפשרת זאת.
לפנינו מערכת בחירות סוערת ויצרית. זהו אומנם זמנו של הבוחר, אך לפני שנמשיך להטיח בוץ בנבחרי הציבור, חשוב שנציין לעצמנו לעתים גם את מאמציהם של הנבחרים. לפחות הראויים שבהם. מגיעה להם דקה של נחת. לכל מי שראוי ובא לשרת את הציבור - נאחל בהצלחה. אני כמובן מקווה שנציגי האלקטורט שלי יהיו אלה שירכיבו את הממשלה הבאה. אבל את מי שייבחר נברך שיצדיק את האמון שנתנו בו, שיעשה טוב למען החברה והמדינה ושיזכור כי הציבור, מערכת המשפט והתקשורת בוחנים אותו כל הזמן. יכול להיות שאני מתפרץ לתסריט פתוח, אך סוף ראוי לעונה הנוכחית של פולישוק - או לסדרה - יהיה זה שיציג התפכחות ערכית של פולישוק וחזרה שלו למוטב הציבורי. גם זו השתקפות של המציאות.
שתהיה לנו מערכת בחירות דרמטית והגונה. במאמרים הבאים נחזור ללכלוכים.
