המשפחה האברהמית נודדת לתוך דברי ימי ישראל ואין מנוח לכף רגלה.
"בְּעֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר יָשְׁב֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵֽעוֹלָ֔ם..." (יהושוע כ"ד,ב'). האב המייסד אברהם יוצא מאור כשדים שמעבר לנהר פרת, חונה בחרן, ומשם הוא יוצא לארץ כנען ובה הוא מתהלך לאורכה ולרחבה, ונוטה אוהלו בהעי, ובבית אל, ובבאר שבע, ובחברון, ויורד מצרימה, ושב. כל שנותיו נדודים. הנדודים אינם קונים שביתה. ההבטחה
"כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה" (י"ג-י"ז) קושרת לארץ אך אינה מעבירה בעלות. כל הנדודים הם אליה, וממנה, ובתוכה. מעשה אבות -סימן לבנים, אברהם מוריש את הנדודים לבנו, ולבן בנו, ולבניו אחריו עד לעצם היום הזה, 'אליה וממנה, ובתוכה'.
יצחק נע לגרר, שם, תחת מלכות אבימלך, קדמו לו אביו ואמו שרה.
יעקב נס לחרן, ועם שובו ארצה כנען, הוא, כסבו, "מתהלך" בין באר שבע, שכם, ובית אל, וחולם בהר המוריה. כשם שהאבות נודדים, כן נודדות האימהות, מאור כשדים, מחרן, מארם ועם אברהם יצחק ויעקב בכל מסעיהם.
"אַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י" (בראשית י"ד,י"ג), שלא רק על שם מולדתו 'מעבר לנהר' הוא עברי, אלא על שם היותו הפטריארך העובר הוא 'הָעִבְרִ֑י', מעניק את השם 'עִבְרִ֑י' לבניו העוברים, כגון ליוסף ששר המשקים זוכר אותו לפני פרעה
כ"נַ֣עַר עִבְרִ֗י" (שם, מ"א,י"ב) לבנותיו העוברות, כגון לשפרה ופועה.
"...לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת" (שמות א',ט"ז), אף גם לארץ נדודיהם כפי שמעיד עליה יוסף האומר
"כִּֽי-גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים" "שם מ', ט"ו), והרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מוסיף,
"ועל כן נקראו כל זרעו העברים. והם עצמם יחזיקו את שמם כן שלא יתערבו בעמי הארצות הכנענים, והוחזק השם הזה בכל זרע ישראל לעולם". הרי לך פרדוקס מתוכו זוהרת החידה הקיומית של ישראל, חידת 'העובר' שאינו עובר לעולם. השפה על שפתותיהם של "זרע ישראל לעולם", הטומנת בתוכה כמו כל שפה את גרעין מהות דובריה- כותביה- קוראיה, היא "עברית", 'עוברת' שאינה עוברת, 'עוברת' שעומדת מתחדשת ומתרעננת חזור והתרענן.
כל הנודדים במשפחה האברהמית הרחיקו וקרבו, הלכו ושבו. אחד הרחיק ולא קרב. יוסף. האחים מכרוהו. סרבו להיות פתרון חלומותיו. ביקשו להורגו, אבל,
"וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם" (שם ל"ז,כ"א). הם הדיחו אותו מהיות עברי. אורחת ישמעאלים קנו אותו מיד מדינים והורידו אותו מצרימה. לאביו אמרו כי
"חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ... וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל-בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים" (שם, ל"א-ל"ב). בעבור יעקב היה יוסף בן זקונים שמת. בעבור האחים, אח עקור שאבד בשביו. אבל ברגע בו נודע לו ליעקב אחרי עשרים ושתיים שנות אבלו, שבנו חי, קם יוסף המת לתחייה כיוסף הנודד שלא שב, ולאחר שנים הרבה כל כך - כנודד שלא ישוב. חיה רעה אחרת אכלתהו. רווח לו. עלה לגדולה. "מֹשֵׁ֖ל בְּכָל-אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם" (שם, כ"ו). אפילו לראות את אביו הזקן לא ישוב עוד.
"אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת" (שם,כ"ח).
האיש נוסע עם כל אשר לו. הוא יודע בנפשו שהמסע הוא גורלי. הדרך ארוכה. הדרך חזרה ארוכה עוד יותר. אולי ארוכה יותר משאפשר לו לזקן כמותו לעבור. הרעב דוחק לגלות. אבל גם אביו יצחק סבל חרפת רעב וה' אמר לו,
"אַל-תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה ... גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ..." (שם כ"ו,ב'-ג'), ואילו הוא, הבן, אומנם בנסיבות שונות, שלמרות שאפשר להשוות רעב לרעב אי-אפשר להשוות אותן- נוסע. דומה בעיניו כאילו אביו מרחוק מייסר אותו בעיניו הכהות.
"וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק" (שם מ"ו,א')כשואל שימחל לו. מחל או לא מחל, אין יודע. אין שנת לעיניו.
"וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה, וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב יַעֲקֹ֑ב, וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי. וַיֹּ֕אמֶר, אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה .... אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם-עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל-עֵינֶֽיךָ" (שם, ב'-ד'). אין אומרים לו לאדם 'אל תירא' אם אינו ירא. ממה נתירא יעקב? מן האירוניה שרדפה אותו כל ימיו, שמא יארע שהוא, שאמר
"אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת", יבא מצרימה ויוסף בנו ימות על פניו, כי גדל האיש במאוד מאוד, כי אי-אפשר שלא קמו לו שונאים ואורבים, כי אף על-פי שהתערה- זר שעלה לגדולה לעולם אינו מתערה וחרב תלויה מעל צווארו תמיד, וחייו שאולים, ולכך אמר לו ה'
"...וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל-עֵינֶֽיךָ", כמו שמפרש גם רבי חזקיה בן מנוח הצרפתי בן המאה השלוש עשרה, הנודע בשם 'חזקוני',
"מנהג הוא שהחיים עושים עם המתים שסוגרים את עיניהם סמוך אחר הפטירה והיה מבטיחו שיוסף יהיה בפטירתו". אולי. אולי גם את הפחד הזה פחד.
ואולי הפחד הגדול שפחד היה עמוק יותר.
לאן הולך לו הנודד מארצו בדרך ממנה לא ישוב עוד, לא הוא, ולא בניו, ולא בני בניו? האב הזקן, האחרון למשפחה האברהמית, הנמשך בעבוטות אהבה אישיים לראות את בנו הרחוק וההולך שם הוא "וְכָל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ" (שם, א') - מה המחיר שהוא גוזר על צאצאיו?
"אַל-תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה" - מצרים מפחידה אותו, ארץ הנילוס הגדולה שאינה צריכה למטר השמים כדי להדוף רעב, ממלכת השובע, הרווחה הכלכלית והתרבותית היודעת להביס בצבא פרשים כל כוח חומד על גבולותיה. משפחת אברהם העברי, איך תשרוד שם את ייחודה, איך תיחלץ מן החיבוק הגדול שחובקת הקדמה והכלכלה המתגמלת את בעלי הכישרון והיוזמה הנבונים והחכמים כיוסף עד כדי
"רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ" (שם מ"א,מ')? הנודד הגדול, בן הנודדים הגדולים שקדמו לו, פחד מקץ הנדודים? ממלון אורחים שנדמה עליהם על הלנים בו כבית?
אם ידע שאין מנוס, שמצרים אינה רק גאוגרפיה. שמצרים היא תרבות. שמצרים היא אמונה. שמצרים היא בולען של כל מי שהוא מעט ממצרים? האם היה ער שה' שאמר
"אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה" אתלווה אליך, לא אמר "אעלה עימך משם", כשתשוב מרצון ושכינתי תשוב עימך, אלא
" וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם-עָלֹ֑ה" אמר.והבין. וחרד. מעצמך לא תעלה, לא תרצה, לא תוכל עוד, אפילו תסבול חרפת עבדות, לא תעלה עוד על דעתך איך נראית חרות, ואין לך עלייה אלא עקירה, ואני נשבע כי, אַֽעַלְךָ֣ בכח, גַם-עָלֹ֑ה, בכפיה! תשע מאות שנה אחר כך מתאר הנביא יחזקאל מה שאכן היה לישראל במצרים.
"בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל-אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר-תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם... צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל-הָאֲרָצֽוֹת". אחרי מאתיים ועשר שנים של שקיעה לתוך ההוויה המצרית, נזכרתי, אומר הנביא, בשבועתי להחזיר את הגולים לארץ המובטחת. הם לא זכרו. היו שטופים בעבודה זרה.
"וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל-תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. וַיַּמְרוּ-בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִּשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם".
אבל הייתה שבועה, והייתה חרדה שמא אומות העולם יראו בביטול הגאולה אות כי ה' לא רק הפר שבועתו אלא בחר להחיל אותה על עם אחר, ואין לך חילול השם גדול יותר מחילול השם שהקדוש ברוך הוא עצמו חוטא בו. אי-אפשר.
"וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר-הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם...וָאֽוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֲבִאֵ֖ם אֶל-הַמִּדְבָּֽר. וָאֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת-חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם" (יחזקאל כ', ו'-י"א). מזאת פחד יעקב, מן הבלתי נמנע, ועם שלא נתערערה אמונתו בשבועה שנשבע ה' לזקנו, ולאביו ולו, להנחיל להם את הארץ, לא חדלה חרדה נוראה לטלטל אותו כי הנה הוא הולך אחר אהבת בנו אל הגולה שכל כמה שהיא נהדרת יותר היא הרסנית יותר, שכל כמה שהיא מכניסת אורחים יותר, היא גולת טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף, טרוף בגוף, טרוף בנפש.
מדרשים הרבה, מגוונים, לעיתים אפילו סותרים, בוחנים את החרדה שחרד יעקב על-פי מה שהמציאות של הגלות יצרה. כשבא משה לבשר את ישראל גאולה, לא שמעו לו,
"מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה" (שמות ו',ט') "וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה....רבך מוציאך לחרות, ואינו שמח? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה" (מכילתא ). וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה, משמע עבודה זרה. מדרש תנחומא אומר " שבשעה שהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה והיו כלם עובדי גילולים" (בהעלותך פרשה ה'), ומדרש ויקרא רבא (אחרי מות, כ"ג), מצטט את מידת הדין התובעת מהקדוש ברוך לא לגאול את ישראל מפני שהם נטמעו באורח חייהם באורח החיים שצריך היה להיות זר להם,
"אלו ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים". יעקב לא יכול היה לדעת כי מידת הדין תגבר על מידת הרחמים. המסע אל הגלות היה מסע אל אסון המובנם בגלות עצמה. ההווה קסם. ההווה היה יוסף. טוב ארץ גושן. מאלחש. אבל אחרי כן - גם מלך חדש וגזירות, וגם, ובעיקר, המרה, מאונס ומחשבון, ומרצון. המשפחה האברהמית אותה הכיר, הייתה מסוגלת להשיל את אמונותיה אבל לא את זרותה. האומללים שהיו לעבדים, הוקעו כעבדים עבריים. היצירתיים שעלו המעלות ההתערות בכלכלה ובביורוקרטיה המצרית, התבוללו אבל לא נטמעו. הם נחשדו כעבריים שיתוספו גם הם אל שונאיה של מצרים. זו הייתה החרדה הגדולה מכל, החרדה מפני איבוד הזהות שאינה קונה את איבוד הזיהוי.
ויכול להיות, שבשעה ששמע יעקב את האל הנגלה אליו במראות הלילה אומר לו אל תירא להעתיק למצרים בלשון "אל תירא מלרדת" ואני מבטיחך לשוב איתך בלשון "אעלך", נתגלתה לו פתע הגלות כירידה והשיבה כעליה. האיכות המיסטית הזאת של הארץ ושל הנכר הייתה טעונה משמעויות קיומיות מעוררות יראה וחרדה. לא זאת - ועוד זאת,
"אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה", גם האלוהים יורד, ובשיבה לארץ ישראל גם האלוהים עולה. גלות שהיא עד כדי כך גלות, מוכרחת הייתה להפחיד ולירא עד אימה.
אבל יעקב ירד. החרדה לא עצרה בעד האסון. גלות מאירת פנים קידמה את בית יעקב.
"אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא, בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת-אָבִ֖יךָ וְאֶת-אַחֶ֑יךָ ... וְאִם-יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ-בָּם֙ אַנְשֵׁי-חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל-אֲשֶׁר-לִֽי" (שם מ"ז,ו'). בהרף עין - הייתה למפלצת. לא היא לבדה. לא פעם יחידה בדברי הימים. מפלצות הרבה פיזרה ההיסטוריה במרחב הזמן. כולן היו חיות רעות של טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף, טרוף הגוף וטרוף הנפש. שבועות הרבה השביע הקדוש ברוך להעלות את צאצאי האבות העבריים מגאיות הצלמוות להררי ציון. ואולי, בזכות החרדה. בזכות הפחד שפחד יעקב. בזכות הלילה ההוא הקודר ללא שנת שאלמלא חרד, לא היה הקדוש ברוך מופיע לומר לו
אַל-תִּירָא֙ ולא היה נשבע לו
אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם-עָלֹ֑ה, ואשרינו שאבינו חרד ואוי לנו ממי שרואה מצרים מרחוק ואינו מפחד כלל.
