"מזל טוב נוחי!", הקולות עלו מכל עבר ו
נוחי דנקנר חייך באיפוק, פיזר תודות והצלמים הבזיקו פלשים. אולמו של כבוד השופט
חאלד כבוב הוא מתקן צדק סטנדרטי. עם הדגל והמנורה והצבע השולט. אפרפר. כשלושים איש ואישה נדחסו לשם. תובעים, סנגורים, עיתונאים, יועצי תקשורת ובני משפחה. כמעט כולם מכירים. כמעט כולם בירכו אותו. לא על המעמד הבעייתי כמובן, אלא משום שדנקנר ציין את יום הולדתו ה-60.
"נראה מעולה נוחי", החליפה עיתונאית מקורזלת דעה נשית עם תובעת ממושקפת. "מיליון דולר", התערב אחר. "שקט בבית המשפט!" נזף כבוד השופט ממרום שבתו בפרץ הבלתי נשלט שבעבע מאחור. אודה, איני מכיר את נוחי דנקנר לעומק, מעבר למסוקר לעייפה בעשור וחצי האחרונים.
גיא רולניק וחסידיו אומרים שהוא סמל לריכוזיות, סיאוב והשחתה של הכלכלה הישראלית. אנשי העסקים העריצו את האדמה שהוא דרך עליה. לי עצמי אין כלים כלכליים או משפטיים כדי לשפוט את דנקנר ואת מעשיו. מצידי שהרולניקים יתחשבנו איתו בענייני כלכלה וריכוזיות. חיסול דנקנר היה פרויקט של '
דה מרקר' ושות' והם מנהלים איתו חשבון נוקב, כולל החיבור אל בן דודו
דני דנקנר, יו"ר
בנק הפועלים לשעבר שהחליף את חליפות העסקים במדי אסיר.
עכשיו, במשפטו של נוחי, יושב כבודו שם למעלה, טובע באוקיאנוס המשמים של סעיפי חוק ומספרים ואמור להחליט לשבט או לחסד. אנחנו כאן בעניין הכסף. כסף גדול מעניין אותי כמו שהוא מעניין את כל אלו שאצלם הוא עושה את דרכו מן המצוי ולעולם לא מגיע אל הרצוי. וככל שהכסף גדול יותר הוא מרתק יותר. הכסף הגדול שמפזרים הסופר-ריץ' על גחמות מגוחכות בעוד בני אדם נאבקים על קיום הוא חומר מרתק לטורי רכילות, לטלנובלות ולמהפכות חברתיות. רשימת המכולת של סמלי השואו אוף של אחת, ניקול ראידמן, אשתו של האוליגרך הרוסי צ'רנוי, היא קצפת תקשורתית וסוגיה אנתרופולוגית. וכמובן שימותו הקנאים ותתפוצצנה הקנאיות. מכירת החיסול של אביזרי אחוזת
מוטי זיסר היא רשימה של מכשירי אינקוויזיציה לניקור עיניים. להבדיל מכל אלו, הכסף הגדול של נוחי דנקנר היה כסף כוחני שעשה אותו האיש החזק במשק. כלומר האיש החזק במדינה. כשלעצמי, הבנתי הכלכלית חשודה בבורות וקצרה בינתי מלרדת חקר מבוכי הרצת המניות לכאורה, בגינה הוא עומד למשפט. אותי מעניין האיש, האישיות. ההמראה וההתרסקות. והכסף והעוצמה הגדולים שכולם מדברים עליהם, ומעטים מאוד חווים באמת, ברמת המיליארדים. בקיצור, כשכולם שרים לו הייתי רוטשילד, דנקנר היה רוטשילד, ופוף, הלך הרוטשילד ובא הרוטוויילר, שופט המחוזי בתל אביב חאלד כבוב. "נפל על חתיכת שופט קשוח," מסביר לי עורך הדין עמי הולנדר, "כזה שמשגר לכלא עברייני צווארון לבן". "חומרתן של עבירות צווארון לבן" נוהג כבוב לצטט את שופט העליון
אליקים רובינשטיין, "היא בכך שעובריהן הם על-פי רוב אנשים שבעים, ממקום טוב בחברה, שתאוות הבצע העבירה אותם על דעתם... ראוי להם שייענשו בחומרת הדין".
זה נשמע כמו נאום המג"ד במסדר יציאה לכלא ודנקנר אמור להיות בימים האלה אדם מודאג מאוד. אבל האיש שחייב אישית כחצי מיליארד שקל לבנקים, נוהג בנינוחות. צליל הבריטון המלטף שלו מתגלגל בנועם ועם גילוח מוקפד ואניצי שיבה, הוא מגיע לקרב חייו כשהוא מקרין ענייניות וביטחון גמורים. גם הוא משפטן, ומכיר את חומר הראיות טוב מכולם, משדר ביטחון בבית המשפט. ישן בלילה כמו תינוק.
איך מחזירים חצי מיליון שקל?
"מיליארד", הוא מתקן מיד את טעותי.
אז איך?
דנקנר מישיר מבט יציב:
"בלי בעיות. כל פרוטה."
אבל איך?
אין ניד עפעף מעל העיניים הכחולות. "זה אני נוחי. מעולם לא הפרתי מילה אחת שלי ואני יודע בדיוק על מה אני מדבר. כל פרוטה".
ערב קודם לשיחתנו, צפה בסרט. מעין מתנת יום הולדת טיפולית ואוהבת של בתו הצעירה דנה. כשישים מחבריו שיגרו ברכת וידאו מחממת לב. אחד שמעון, נשיא לשעבר; אחד נגר בהווה; ועוד שמעון מקריית שמונה ואחד ז'או ג'ון, שגריר סין בישראל לשעבר; ורמי קליינשטיין גם.