אף על-פי שהיקף ההשתתפות בפריימריז היה נמוך, כ-55% מבעלי זכות ההצבעה בלבד, הוא היה מפגן דמוקרטי מרשים, ליד הדיקטטורות הפוליטיות שקמו לנו בשנים האחרונות. נתניהו יכול להיות מרוצה משני מסרים שקבל מהמתפקדים: א.
מיתון ממותן של הרכב הרשימה, שמניח לו להפטר בקלות מאחת מסיסמאות הקרב הבנליות של יריביו שהליכוד קיצוני. ב.
אושרה במלואה בקשתו לשריון 2 מקומות ראליים ברשימה לכנסת לשלוחיו. ובכך נענו שתי משאלות שלו: הודגש האמון בו כמנהיג המפלגה, חרף הקמפיין השלילי של יריביו בסיסמה "רק לא נתניהו"; ונתנה בידיו גמישות חשובה לבנות את נציגות המפלגה בכנסת וב
ממשלה, היה וירכיב אותה, באופן שיאפשר לו להפיק ממנה תועלת מירבית.
התוצאות משקפות אירוע דמוקרטי יוצא דופן בחשיבותו -
חכמת ההמונים שבה ומוכיחה את עצמתה ואמינותה. מנהיג חייב להיות בטוח
שיש לו תמיכה רחבה במפלגת-האם שלו, ועם זאת גם לדעת שתמיכה רחבה אינה מובטחת באופן אוטומטי, ללא תנאי ותמיד. הבקשה לשריון 2 מקומות ראליים ברשימה לכנסת היא בקשה סבירה בהחלט. אעל-פי שמותר לשער שראש הממשלה ימצה מנדט זה עד תומו.
חכמת ההמונים אומרת שלא מנדט השיריון יהיה מכריע בקביעת דרכו של הליכוד בעתיד. עוד היא אומרת, שגם מבחינה מקצועית, למשל תחום הכלכלה, באין בין הנבחרים מועמד תואם את צרכי המדינה, נותרת בידי רה"מ הגמישות לתקן זאת באופן נקודתי ויעיל.
אירוע השיריון שב ומוכיח שפניית מנהיג לציבור תומכיו בבקשה לאשר מדיניות חריגה, כאשר היא נעשית בשכל, על השולחן ובגלוי, מביאה לו דיבידנדים של ממש. ומאידך-גיסא, כאשר הוא פועל בהסתר, בהחבא ותוך ניסיון להונות את תומכיו, הדבר עשוי וצריך לעלות לו ביוקר. כאשר החלטת תמיכה באה מ"הריבון", אין עוצמתית ממנה.
רשימת הליכוד, כפי שאומר ראש הממשלה, מאוזנת לא רע. בשאלות המדיניות יש בה גם נאמנים מושבעים של ארץ-ישראל וגם מי שתומכים בפשרה מדינית סבירה, אך לא במכירה פומבית. בשאלות אלה, לדעותיו ועמדותיו של רה"מ חשיבות מכרעת לעיצוב הקו המדיני של ישראל, ואכן ברשימה נכללים גם מי שהולכים עם ראש הממשלה יד ביד כמעט בכל דרך קבע. פה ושם ניתן למצוא בה גם "חברתיים" מובהקים,
אבל זו עדיין נקודת תורפה של הרשימה שנבחרה. כאן אין די "בנצנוצים".
עוד לפני הבחירות, הליכוד חייב לבצע שינוי דגשים משמעותי במשנתו הכלכלית-חברתית, ברמה של תוכנית עבודה רב-שנתית לקדנציה.
החכמה והאתגר יהיו לבודד את המוץ מהתבן,
לזהות את הפערים בין הבעיות האמיתיות לבין הסיסמאות האופנתיות. השיח הציבורי העכשווי רבוד סתירות מסוג זה, וזיהוי נכון של ההבדלים בין עיקר לתפל, הוא מפתח לקידום פתרונות מהירים, יעילים וענייניים. תרגילי מע"מ אפס של לפיד, או מינוי פרופ' טרכטנברג למועמד לשר אוצר במפלגת העבודה-התנועה, הם פסדה יותר מפתרון. מה שחולל כחלון ב"ממלכת" הטלפונים הסלולריים, היה אומנם פתרון אלא שבעיות-היסוד של המשק גדולות בכמה מספרים הן ממעשהו של כחלון והן מהתרומה הממשית של דוח וועדת טרכטנברג בעקבות מחאת 2011. וצריך לזכור שלצד שהניסיון הכלכלי-פוליטי הממלכתי הן כחלון והן של טרכטנברג כנבחר ציבור, זעום.
בעיית-יסוד חמורה של המשק היא למשל המבנה: חוסר תחרותיות ומונופוליזם חובק-כל גם במשק הציבורי וגם במשק הפרטי. לכך נלווים עודף רגולציה, ביורוקרטיה, פערים גדולים מדי בין המרכז לפריפריה בכל האינדיקטורים החשובים, תשתיות מפגרות, וניהול ירוד. עוד לוקה המשק ביעלות נמוכה ומבנה שוק עבודה מפגר בהשוואה למערב המפותח - יותר מדי תעשיות עתירות עבודה ופחות מדי תעשיות עתירות הון וידע. וכשהראשונות אינן מסוגלות לשלם שכר תחרותי ברמה המקובלת למדינות ה-
OECD, ומספרן והיקפן של האחרונות אינו מספיק לשינוי התמהיל הכללי של ריבוד השכר, פערי השכר וההכנסה הפנויה הולכים ותופחים.
בעיית-יסוד אחרת היא עיסוק חובבני במדידת הפעילות המשקית. כאשר מתפרסמים בעת ובעונה אחת ארבעה או חמישה דוחות עוני בישראל, שאף אחד מהם אינו חופף את האחרים - משהו לקוי במערכות המדידה והפרשנות גם יחד. בעיית-יסוד שלישית שראוי להזכיר כאן, היא שאין היגיון לבחון את הישגי המשק במונחי התשומות הממוצעות לנפש מול מדינות הOECD, כאשר אין מודדים בו בזמן באותם כלים והגדרות את הצמיחה ותמהיל הצמיחה, התפוקות, מבנה ההוצאות, שעורי העלמות המס, גודל השוק השחור והרכבו, שעורי הפטורים ל"נבחרים" מסוגים שונים ועוד. לבעיית מינהל מקרקעי ישראל לבדה אין אח ורע במדינות ה- OECD, אבל יש לה משקל מכריע בפעילות המשקית של ישראל וביוקר המחיה בה, בגלל השפעתה על מחירי הדיור.
הממשלה הבאה חייבת לטפל במשק, ואם תעשה זאת טוב, תשפר את מצב כולנו. הטיפול צריך להיות מקצועי, אחראי, רציף והחלטי. את הפופוליזם צריך להשאיר לשניים: ל
יאיר לפיד, שעושה זאת מצויין, אבל רק את זה. ולקואופרטיב החדש "העבודה-התנועה", בוז'י-לבני. האורגן הדו-ראשי הזה עושה עבודה מצויינת בהתאבנות מדינית, בשרות נרצע לגחמות המערב הדקדנטי ובשפע של דיבורים ארסיים, ללא שום כיסוי מעשי.
מבחינת ההרכב האישי, אילו היה הדבר בידי, הייתי מתקן מעט את רשימת הנבחרים של הליכוד, ובכלל זה פועל לכך שיהיה בה
גדעון סער (וזה עדיין בידי נתניהו), ומעביר למקום פחות ראלי את
צחי הנגבי, בגלל מהלכיו בעבר.
בתחום השסעים החברתיים, משרתת רשימת נבחרי הליכוד היטב את המשימות החשובות והדחופות בזכות עברם ונסיונם של מי שנבחרו. שתי משימות גדולות תעמודנה בפני ממשלה בראשות הליכוד: א. הסדרת יחסי חילונים-דתיים: תיקון העיוותים שחולל לפיד ומציאת דרכים חלופיות להגשים את צרכי המדינה מבלי לנכר הדדית אלה את אלה. שינויי-עומק חברתיים אינם מתחוללים ללא טראומה קשה אם מבצעים אותם עם סטופר ביד. ב. הסדרת יחסי יהודים-ערבים: בראש וראשונה השלמת חקיקת חוק הלאום וחוקים נוספים שבתהליך, ושילוב הערבים במשק הלאומי; בבחינת זכויות וחובות ההולכים יד ביד - תוכנית יישום אינטנסיבית. כמו-כן, נדרש להסדיר בחקיקת-יסוד הפרדת רשויות ברורה וחד-ערכיות, ועיגון בחקיקה מתוקנת של סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, כיועץ! ולא כמנהל-על של המדינה. לשם כך דרוש שר משפטים מהליכוד, ולא מטרפד סידרתי של מהלכי תיקון יסודיים וחיוניים, בנוסח לבני.
בבחירות הקרובות, יהיה המאבק העקרי בין גוש הימין לגוש השמאל, ומי שאומר אחרת לא מבין, או משקר ביודעין. מאבק זה ישפיע על צביונה של המדינה לשנים רבות וממנו תיגזר גם בעיית המשילות בכנסת הבאה ובממשלה הבאה. לא מעט יהיה תלוי גם בתוצאות המאבק בין ישי לדרעי, אבל כאן ההשלכות מובהקת פחות.
נתניהו, אם לא יהפוך לשרון ב', יהיה תלוי בממשלה ובכנסת הבאות, בנפתלי בנט ובבית היהודי. ולכן חשוב שינהלו מאבק פוליטי משותף ומסונכרן היטב מול הגוש הנגדי בראשות בוז'י ולבני. בכדי שיוכל נתניהו להשיג את רמת המשילות בה הוא רוצה ובצדק, ולא להקלע מחדש תוך זמן קצר למשבר ממשלתי נוסף, הוא חייב לבנות קואליציה קוהרנטית ככל האפשר; קואליציה שליבתה מושתתת על גרעין פוליטי בעל מטרות משותפות במגוון רחב של נושאים. ככל שבסיס השיתוף רחב יותר, תגדל יציבות הגוש. אופרטיבית, צריך נתניהו לשאוף ל-25 ח"כים לפחות לליכוד, וככל האפשר עד 20 מנדטים אצל בנט. להערכתי, נתניהו לא יוכל להשיג זאת, אם לא יהיה מפורש ובהיר בעמדותיו לגבי שני הנושאים הראשיים של המאבק הפוליטי מול גוש השמאל.
בתחום הביטחוני-מדיני: זניחת הרעיון האמורפי והמסוכן של "שתי המדינות", והחלפתו ברעיון הפדרציה הירדנית-פלשתינית, שיש בו אלמנט של פשרה טריטוריאלית מוגבלת, אבל יש בו גם ויתור ערבי מהותי על המשך הסכסוך הישיר על קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל. ליבת הדיון המקדים צריכה להיות השגת הבנה עם המדינות הערביות ה"מתונות" על עקרונות-יסוד, לקיום בצוותא, שמבטיחים את האינטרסים החיוניים של ישראל, והפיכתם לגרעין המוביל בהסדר. ללא הבנות כאלה, לא יושג דבר, משום שהפלשתינים אינם יכולים וגם אינם רוצים הסדר מסוג זה. הפלשתינים הולכים על כל הקופה, ורק שוטים יתעלמו מכך. הרעיון החלופי אינו צריך להיות מקובל על כולם על הסף, אבל הוא צריך להיות ידוע ל"ידידנו" במערב. צריך לשרטט קוים כלליים של פתרון מציאותי, בר-ביצוע ויציב, שאקורד הסיום שלו הוא סיום הסכסוך הישראלי-ערבי, וכל עוד לא הושגה מטרה זו חייבים לנהל את הסכסוך, מבלי לאפשר לפלשתינים לדוג במים עכורים.
בתחום הכלכלי-חברתי: דרושה תוכנית עבודה רב-שנתית לטיפול לפחות בחלק מבעיות היסוד של המשק עליהן עמדתי לעיל, עם עדיפות מימוש לבעיות הדיור, ויוקר המחיה האמיתי. לצד אלה חייבים לפעול לחידוש והאצת הצמיחה ולחוק יחסי-עבודה חדש במשק. חוק שימנע שביתות פראיות ושביתות במונופולים ציבוריים, שעיקרן גרימת נזק חמור מצטבר לציבור ולמשק. התמורה תהיה בהסדרי מו"מ חלופיים, שישמרו על זכויות העובדים באשר לשכרם ולתנאי עבודתם. כמו-כן, נחוץ לשפר את היעילות והתפוקות, ולוודא שחלק מהתמורה להתיעלות יחזור לידי העובדים, בעיקר במשק הציבורי המתוקצב. פעילות חיונית נוספת היא שינוי המבנה ודרכי הפעולה של מינהל מקרקעי ישראל, כשלב ראשון והכרחי לצימצום דרסטי של הביורוקרטיה והרגולציה העודפות במשק הבנייה.
מבלי שנתניהו, שעל-פי כישוריו ונסיונו יכול להרים תוכניות כאלה, יקח על עצמו מחויבויות קונקרטיות בהם עוד לפני הבחירות,
לא ישיג להערכתי ממשלה יציבה, והוא עלול בתנאים מסוימים אפילו לאבד את השלטון. זה המקום ליישם הלקח מהפריימריז, כששיתוף הציבור בהחלטות וניהול מדיני ופוליטי פתוח ומוטה-יעדים, אינו סיכון אלא דווקא דרך לגייס תמיכה ציבורית ישירה בתוכניות גדולות ומבטיחות; ובלבד שהכוונה אמיתית וכנה.
מבחינה חברתית הליכוד נמצא בין כחלון והימין של לפיד לבין הליברלים הכלכליים המובהקים שלו. מבחינה מדינית הוא בין "
הבית היהודי" לשמאל המדיני שלו - דמויות כצחי הנגבי, כחלון, ליברמן והימין של לפיד. משני הגושים החיצוניים לו והמוגדרים ע"י התוואי הנ"ל, חייב הליכוד למשוך בין מנדט לשניים מכל אחד ביחס למצב הסקרים כיום, ובמקביל למנוע זליגה של תומכיו אליהם. בין היתר עליו להקטין את מרכיבי ההמנעות מהצבעה מטעמי מחאה או עצלות באמצעות הסברה אינטנסיבית. להשגת אלה, יהיה עליו להגדיל את ביטחון הבוחרים שהם יודעים על מה הם מצביעים, וכי ככל שיחזקו אותו בבחירות, יגדל הסיכוי שיראו תוכניות אלה מתגשמות. בעיות אמון לא פשוטות שהתפתחו בציבור כלפי המערכת הפוליטית שלנו, הופכות את המסר:
"הציבור במוקד", לצו-השעה בבחירות אלה. בהירות ואמון יגדילו את המיקוד ויקטינו את הפיזור האקראי בהצבעות.
את הקמפיין הקורא לימין להשתתף בבחירות בהמוניו, צריך להתחיל כבר כיום, משנקבעה הנבחרת לבחירות אלה. נבחרת העולה בקנה אחד עם קווי המדיניות ומייצגת סבירות גבוה לאחידות ושיתוף בביצוע, תגביר את אמינות ההצהרות ותגדיל את הסיכוי לזכות בבחירות וליצירת תנאי-סף של משילות שגם יאפשרו זאת מעשית.
כחבר ליכוד, הייתי מתקשה לתמוך בו בבחירות הקרובות אם לפחות חלק משמעותי מהיעדים הנ"ל לא יוצב על סדר היום של ההתמודדות ע"י הנהגת המפלגה, מתוך כוונה אמיתית והתחייבות מפורשת להוציאם לפועל, כמובן כפונקציה של גודל המנדט שיקבל מהציבור.
