...והעידן ההוא, איך קיימו בו "דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵ֛ל" (ויקרא י"ט,ב')? על איזו בימה עמד משה כבד הפה והלשון ודיבר, ומול, איזה מרחב כיסו האנשים והנשים של כלל עדת בני ישראל ושמעו? ואפילו היה משה אורטור, מה היה משמע "דַּבֵּ֞ר", ואפילו היה קולו רם מקולם של רמי הקול בילודי אישה, עד לאיזה מרחק יכול היה הקול הזה להגיע? דברים שאנו קוראים אותם בספרי חיינו דורות דורות מאז עומדנו על דעתנו, כגון "לֹא-תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא-תִשָּׂ֣א פְנֵי-דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ" (שם, ט"ו) שנאמרו מפי משה באזני כל העם באותו מעמד, איך נאמרו, ואיך נשמעו, ואיך אומצו על-ידי האומה כולה, אז ומאז, כתשתיות הנושאות את מבני המוסר והדין והמשפט על יסודותיהם?
איזו מערכת הגברה מסתורית, שאנחנו היום, ילדי המיקרופונים ורמי הקול, והמצלמות והצגים, והאוזניות והטבלתים, המבשרים ברחובות ירושלים מה שקורה באותה שנייה ממש מסידני ועד רומא ומרומא ועד סנטה מוניקה, לא מסוגלים בכלל להעלותה על הדעת, קיימה את הקשר הבלתי אמצעי בין מה שנקרא היום מנהיג לבין מה שהיה כבר אז אומה ועשתה את " וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה' " (שם, י"ז) לקול המהדהד עד לעצם היום הזה מקצה העולם ועד קצהו? על-פי התלמוד, פרשה זו, במעמד 'הַקְהֵ֑ל' נאמרה, לא באזני ראשי השבטים כדי שיאמרו אותה לשרי המאות, ושרי המאות לשרי האלפים עד שיגיעו לכלל האומה כולה, אלא "אֶֽת-כָּל-עֲדַ֛ת - בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל" הקהיל משה ואין אנו יודעים איזו אקוסטיקה פלאית נבראה באותו מעמד באיזה היפר-קולוסאום מדברי שאין מודדים יודעים למוד את אורכו ואת רוחבו להכיל בתחומו את המיליונים, אפילו הצטופפו לשמוע רווחים "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (שם).
יקיר בת פרעה
אמור מעתה קל וחומר. "דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵ֛ל" במדבר נאמר, ותמהנו עד בלי קץ. אבל "אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם" (שמות ו', ו') בארץ מצרים, -למשה שלא הכיר את העם העברי עד לשנת חייו השמונים, שנשלח אל העם שהיה מפוזר ברחבי הממלכה הגדולה והיה כבול לאתרי עבדותו ולמחצבות הפרך ולפיגומי הבניין בערי מסכנות - נאמר, איך דיבר והכל שמעו, ואיך שמעו ורק הוא דיבר?
"...מֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת-צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן" (שם, ג', א') כאשר נגלה אליו מלאך ה' מתוך "הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל" (שם, ב'). אבל האיש לא היה רועה מעודו. הוא היה נסיך, יקיר בת פרעה, בוגר בית המדרש של הלכות מלכים, אבל מודע, אין יודע איך, מכוח איזו רגישות מולדת או נרכשת, לגזירת ניתוק המושלים שטבלו בימה של רווחה מן העם שהתפלש בדלות ובמי אפסיים. הוא חש בקרבו כי ההמון נוכח בארמון גם אם שעריו הכבדים נעולים. תחושה זאת עצמה הפכה את הנדכאים לאחיו והוא יצא אליהם. הוא ראה את עוניים. אבל גם את הרשע ראה. העוני לא היה גורל. הוא היה פשע. זה היה פשוט כל כך. הוא השיל מעל כתפיו את גלימת הנסיך, שלף את חרבו, היכה. זה היה אירוע החניכה שלו.
חלק מקולקטיב
אבל גם המשכה של אותה התרחשות היה לאירוע חניכה, אחר, שונה, אך משלים. מול שני עבדים ניצים לא היסס לשפוט מי הגברתן המכה ומי הדך המוכה ומיד ייסר את החוטא. זה הטיח בו "מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ", ומיד הוסיף בלשון איומים "הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת-הַמִּצְרִ֑י", ובתדהמה למד משה לא רק כי אין אחווה בין עבדים, לא רק כי מיטשטשת בהם היכולת להבחין בין המדכא את כלל חסרי החירויות לבין מי שפוגע כביכול בפרט, כי המדוכאים אינם מסוגלים על נקלה לראות עצמם כחלק מקולקטיב אלא לעולם, תחילה לפחות, כיחידים השבויים בגורלם האישי, וכי המחסומים בפני הלשנה לשלטונות רפים בקרב החלכאים והרינונים נוטפים כמתוך כברה מתוכם מרחוב וסימטה עד מלך וארמון " וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר.... וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙" (שם, י"ג-ט"ז)! רודף הצדק היה לרועה. בו בחר ה' להיות לו שליח ואמר לו, "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת-עַמִּ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (שם, ג') היו בו סיבי מלכות. היו בו סיבי צדק. היו בו סיבי לוחם. היו בו סיבי רועה. בסיבים אלה עושה השליחות את האדם למנהיג אם יש בו גם כוח הדבור. אם הוא יודע להגיע אל הרחוקים ואל המפוזרים. אם הוא מבין כי מערכת ההגברה במרחבים של אז היא מערכת של מפה אל פה, מכפר אל כפר, מעיר אל עיר, מעיר למדינה. אם הוא יודע כי כוח השכנוע מול קהל קטן הופך לאגדה באוזני שומעיו והם מפיצים אותה בהעצמה גוברת והולכת עד שהיא כובשת לבבות ברוחה יותר מאשר בכל תיבה ותיבה. האיש ער לחלוטין למגבלותיו. הוא שואל את נפשו לדחות את השליחות. "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל-ה', בִּ֣י אֲדֹנָי֒, לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד-פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי" (שם ד', י'). לא שאיני יודע להגות את האותיות כולן ואני טועה בחיתוכן ( על-פי הרשב"ם), אלא שהדיבור המלהיט קהל כבד עלי, הלשון שנשמעת בהמון, זרה לי. בטרקלינים משיחים שיח שכולו סגנון ואסתטיקה, במרעה במדיין אין משיחים כלל ושותקים לאורכו של היום. לעורר עבדים שאינם יכולים לשמוע "מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה" (שם ו', ט') איני מסוגל. אינני אורטור.
האלוקים אינו נסוג. הנסיך הרועה הוא נביא החרות. ומשה מדבר. הוא הולך אל מוכי השבי. מבשר כי הגאולה בפתח. ואסירי הייאוש אינם שומעים. ועדיין האלוקים אינו נסוג והוא משלח אותו אל פרעה. והנה בינו לבינו, "וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י ה' ", לא אל ה', אומר משה לליבו את הקל והחומר הנודע " הֵ֤ן בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא-שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם" (שם, י"ב), אם בשורת הגאולה לא העירה לבבות איך תעורר אזהרת אסון בלתי נמנע את ליבו של מלך תקיף ועריץ?
חציית ים
רבנו משה בנן נחמן, הרמב"ן, מבין את עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם לא כבעל מום לשוני, אלא כבעל מום רטורי, "... ויתכן לפרש שחשב משה אולי כי מפחיתותו לא שמעו אליו כי הוא ערל שפתים ולא יכין לדבר על לבם דברים טובים דברים ניחומים אף כי ידבר לפרעה". אינני דמגוג, אומר משה, איני יודע לומר לעם מה שהעם רוצה לשמוע, הם לא מתרשמים מן העובדה כי דיברתי אל פרעה, איני מסוגל לעמוד בפניהם ולכחש ולומר כי הגאולה היא עקירה, היא חציית ים, היא הליכה במדבר, היא מלחמה בשבטי הנוודים בערבות, כי החרות היא עול תורה. איני יודע את הסוד הזה." מלתי תקפא בתוך פי. ככל שאחפוץ לבשר לעם נשגבות, להלהיבם ולזקפם, לא אעצור כוח, וקצר כשרוני ולא אצליח", מפרש ברוח זו רבי שמשון רפאל הירש, וכמו הרמב"ן הוא מוציא את עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם מפשטו האטימולוגי ומקנה לו פשט של תכנים שדברי ימי האדם אישרו אותו במשך הדורות כמה וכמה פעמים כואבות.
אבל הנה בהצביעו על חולשתו נמצא משה מצביע על כוחו. הוא מנהיג מכוח כל הסיבים שמנינו, ולא מכוח כשרון הרטוריקה והדמגוגיה. מערכת ההגברה המדברית תפיץ את חוסר יכולתו להיות אשף דמגוגי, ומפה לפה, מבית אב לבית אב, משבט לשבט, ומשבט לאומה, בייסורים, בכאב, בניסיונות מדממים, תפיץ מערכת ההגברה את האמת שעוצמתה תגדל מפני שהיא נשמעת אמת מתוך אמת, והיא תהיה לפלא תקשורתי שאינו תם עד לעצם הימים האלה, "אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף" (תהלים פ"ה, י"ב)
