מלחמת התרבות שהתלקחה שוב לאחרונה בישראל, עוסקת הפעם ביחסי מדינה ומדינה, להבדיל מסוגיות דת ומדינה שבהן עסקנו רבות בעבר. האבחנה שלי בין שתי סוגיות אלה נוגעת מצד אחד למדינה חילונית ודמוקרטית בעלת צביון לאומי, שמאפיינת את רצונו של רוב הציבור היהודי, ומשלבת בדפוסי התנהלותה יסודות היסטוריים לאומיים, תרבותיים ודתיים יהודיים, לבין מדינה בעלת צביון דתי ומשטר שמסוגל להכיל צביון כזה. יסוד הויכוח הוא בעובדה שיש הסבורים שיהדות היא דת ותו לא, ויש אחרים שרואים ביהדות שלמות הוליסטית, ששלובים בה יסודות לאומיים, תרבותיים, דתיים וטריטוריאליים יחודיים; כשהשילוב המורכב הוא המאפיין הייחודי לה.
במדינה חילונית ודמוקרטית, העם הוא מקור הסמכות, הוא הריבון והוא מאציל מסמכותו לגופי ביצוע שונים. בדמוקרטיה ייצוגית, הגוף הבכיר הוא הגוף המחוקק – הכנסת. העם מחליט באמצעות הכנסת על אופי המדינה, על חוקתה, ועל המשטר שישרור בה. לעיתים מאושררות החלטות הכנסת במשאל-עם. בהיותו ריבון, הוא רשאי העם ומוסמך לשנות החלטותיו בכל עת שיראה זאת לנכון. במדינה לאומית, שמורה זכות זו לעם אחד מסוים, ואינה נתונה לעמים או חלקי-עמים אחרים שמתגוררים בה כאזרחים או כתושבים.
במדינה דתית, מקור הסמכות היא הדת ומי שמייצגים אותה הם פרשניה המוסמכים - כוהני הדת לסוגיהם. במונרכיה, מקור הסמכות הוא המלך שלעיתים נמשח על-ידי הרשות הדתית, כלומר בברכת האל, ולעיתים מתמנה בתוקף כוחו או מתוקף ירושה הנובעת מקשרי דם. המקורות הסמכות הדתיים או המונרכיים, גוזרים את חוקי המדינה ואת המבנים השלטוניים שלה מתוקף סמכותם הכתובה או מתוקף האמונה הדתית הרואה בהם נציגי האל והדוברים בשמו. כאשר הדת אינה מספקת תשובות מלאות לשאלות אקטואליות, יכולים גופי המדינה למלא את החסר ובלבד שמילוי זה לא יעמוד בסתירה לעקרונות הדתיים, שהם עליונים על כל מקורות הסמכות האחרים. במונרכיה המלך או הקיסר הם מקור הסמכות.
בדמוקרטיה חילונית, קיום מצוות היא רשות היחיד, בעוד המסגרת הציבורית-חברתית היא זו שבה באים לידי ביטוי מרכיבים קהילתיים חשובים של הייחוד הלאומי. חוק השבות הוא חוק לאומי מובהק, והוא אינו מקרה. השאלה מיהו יהודי, כלומר לגבי מי תקף חוק השבות, היא שאלה קרדינלית בהקשר לחוק. ומאידך-גיסא, הגדרת מיהו יהודי, היא הגדרה דתית, משום שמקורה הוא בכתבי הקודש היהודיים. אולם, משהחליטה המדינה החילונית לאמץ הגדרה זו חרף היותה ממקור דתי כהגדרה מטעם המדינה, היא הופכת אותה באופן זה חלק מחוקי-היסוד או מהחוקים הרגילים שלה.
עצם העובדה שהמדינה מאמצת יסודות דתיים, תרבותיים או אידיאולוגיים כאלה ואחרים והופכת אותם להליך חוקי משלה, אינה עושה אותה למדינה אחרת מזו שהגדירה שכלולה בהגדרתה העצמית, בחוקתה, או במערכת חוקי היסוד שלה. תוקף החוקים במדינה נובע מהכללתם בספר החוקים ולא מהמקור אשר שימש השראה לרעיונות תחיקה אלו.
להערכתי,
יסודות התלקחותה של "מלחמת התרבות" עכשיו, הם שלושה:
א. פרשנות שגויה של מגילת העצמאות, הן באשר למעמדה המשפטי של המגילה במדינה ריבונית והן באשר לכוונות מחבריה. ביסוד השגיאה עומדת בין היתר השקפה שמנסה לטשטש את העובדה שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שהוקמה על-ידי
התנועה הציונית, תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, ונועדה לשרת את מטרותיה הלאומיות.
ב. ניסיון להעדיף את הפרשנות הניאו-ליברלית בהגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית אוניברסלית ברוח המערב, על פני פרשנות הדוגלת בצביון לאומי-יהודי של מדינת הלאום היהודי. להעדפה זו סיבות מובנות בניסיון לשמר הגמוניה סקטוריאלית של השמאל, במיוחד של הקבוצות הפוסט-ציוניות שלו, בעיצוב הצביון הלאומי של ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת סממנים יהודיים מוגבלים.
ג. רצון לחבר את המיעוט הערבי בישראל לשמאל הקיצוני, בכדי להתמודד בשינויים הדמוגרפיים ובנטיות הלאומיות הבסיסיות של רוב הציבור היהודי בישראל. אחד האבסורדים המרכזיים בגישות פוסט-מודרניות אלה, הוא הניסיון לבנות פרשנות, הרואה בזכות הוטו של המיעוט על הזכות הדמוקרטית של הרוב לקבל החלטות ולעצב את דרכי המדינה, בבחינת היפוך סדרי-בראשית הדמוקרטיים. הטיעון השכיח והשגוי הוא – "להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב".
ראשית, אין דרך להגן על המיעוט מפני "עריצות" הרוב, למעט הידברות ופשרות. ללא פשרה, יכריע תמיד הרוב את המיעוט, בכללי משחק מוסכמים או באמצעים אחרים; זו דרך הטבע. שנית, אין שום צידוק להגן על המיעוט מפני הרוב, אם משמעות ההגנה היא לכפוף את רצון הרוב לעריצות המיעוט.
הרוחות הרעות הפוקדות את החברה בישראל בשנים האחרונות מרעילות את הבארות הן בסקטור היהודי, בעיקר בזרמים הפוסט-ציוניים שלו, והן בסקטור הערבי, בזרמים המנסים לשנות את אופייה הלאומי של מדינת ישראל בתירוצים שונים. תירוץ מקובל אחד הוא הפלשתיניזציה של ערביי ישראל, המעניקה להם לדעתם זכויות לאומיות בתוך מדינת הלאום היהודי. כאן עומדת לרועץ לישראל אי-הבהירות לגבי הכרתה בקיומו של עם פלשתיני ובזכויות מדיניות של עם כזה, שעה שהוא ונציגיו אינם מוכנים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו. את אי-הבהירות הזו חייבים למחוק.
העיקרון היסודי חייב להיות עיקרון ההדדיות. באין הכרה בזכותו של העם היהודי, אין הכרה גם בזכותו של העם הפלשתיני כביכול, יהיה המקום בו יושבים מי שמזדהים עימו אשר יהיה. והואיל ואין משמעות להכרה שאין עימה הסדרה טריטוריאלית, יצטרכו הדברים בכל מקרה לחזור לשאלות היסוד של ההגדרה עצמית של שני העמים - החלטת חבר הלאומים מ-1920 בשאלות ארץ-ישראל והתנועות הלאומיות היהודית והערבית.
במדינת לאום אין זכויות לאומיות אלא ללאום שאותו היא מגדירה ולפיו היא מוגדרת. אבל ייתכן מצב שיש בה מיעוט לאומי אחד או יותר, שקיבלו מרצון אזרחות בה וזכויות האזרח המוענקות להם הן אישיות במהותן ולא קיבוציות. ברמה האישית הם אזרחים שווי-זכויות לכל האזרחים האחרים. אולם אין להם זכויות קיבוציות, משום שזכויות קיבוציות במדינת לאום, הופכת את המדינה ממדינת לאום אינטגרטיבית להסדר מסוג אחר שהוא שווה תוכן וערך לכל באיה; דהיינו: מחסלים את מדינת הלאום.
מחדל חמור
עצם העובדה שאחרי למעלה מ-66 שנים של עצמאות, אנו צריכים עדיין לנהל דיונים בנושאים אלה, היא מחדל לאומי חמור. לדעתי, זה בראש וראשונה מחדל חינוכי מהמעלה הראשונה. מחדל זה הוא יציר כפיה לא להתפאר של תנועת העבודה הסוציאליסטית, ששלטה בישוב היהודי בארץ לפחות ב-10 השנים שקדמו להכרזת העצמאות וב-20 השנים הראשונות לעצמאות.
בשנים אלה, הלכו לאיבוד בתנועת העבודה שלושה עקרונות חשובים: א. מהי ציונות; ב. זכותו של עם ישראל על ארץ-ישראל ומה משמעות זכות זו; ג. הקשר למקורות הרוח, ההיסטוריה והתרבות היהודיים. תנועת העבודה התמכרה לבנייתו של "יהודי חדש", ויהודי זה שכח לשמר את הקשר שלו עם העם, הארץ ויסודות התרבות היהודית לגווניה. ה"יהודי החדש" הפך מבלי משים ל"אזרח העולם" ושכח לשם מה הוא נמצא כאן (לא כולם כמובן, אבל רבים, רבים מדי).
מה שמעודד אותי חרף תופעות ההתנכרות וההתבוללות הלאומית של השמאל והכשלים החינוכיים בנושאי יהדות, עם-ישראל וארץ-ישראל שהבחילה לנו תנועת העבודה הסוציאליסטית – אלה היוזמות והדיונים הפרו-ציוניים להם היינו עדים ערב נפילת הממשלה האחרונה. אלה גילויי הסולידריות אותם ראינו בקרב חיילי צה"ל במבצע "צוק איתן" וזו התנהלותם של מתיישבי איו"ש ועמך ישראל במהלך אותם ימים לא שגרתיים.
חוק הלאום
יוזמת ראש הממשלה לחוקק את חוק הלאום, הייתה בין הגורמים שהביאו את השמאל ואת שלוחותיו במרכז המפה הפוליטית, ליצירת משבר ממשלתי חסר-תכלית בתירוצי-סרק שונים ומשונים. ההתפלפלות בשאלה אם ישראל היא "יהודית ודמוקרטית", או "יהודית עם מאפיינים דמוקרטיים", ואולי "דמוקרטית עם מהות יהודית רחבה או מוגבלת", ואפשר גם "דמוקרטית ולאו-דווקא יהודית", וכו', וכו', הייתה לי לזרא. באותם ימים נראה היה שמישהו מתחיל להתעורר ולהבין שמנסים ל"גנוב" לו את מדינת היהודים שלו.
בתקופה האחרונה, מתקלף הצבע הכחול-לבן מהפסדה של השמאל ושל החלקים במרכז הנשרכים אחריו, ואנו מגלים באמצעות סימנים מוחשיים שהמחנה המתחזה לציוני, הוא שֵם, וכי חברים לא מעטים ברשימתו לכנסת, הם פוסט-ציונים מוצהרים עד כי בין מר"צ לשמאל של מפלגת העבודה מתוגברת ע"י לבני, אין הבדלים של ממש. במפלגת העבודה יש כיום מי שמתנגדים לחוק השבות, מי שהם סרבני-שירות סדרתיים ומי שמעמיד את יהדותה וציוניותה של מדינת היהודים מאחורי סימן שאלה "דמוקרטי" גדול; מעין "רפורמים ציוניים" במונחי ההתבוללות היהודית בארה"ב.
את התשובה הציונית המוחצת למהלכים אלה, צריך הציבור לתת באמצעות דפוסי הצבעתו בבחירות - כן לציונות ולמדינת לאום יהודית! לא לפוסט-ציונות ולמדינת כל אזרחיה! נקודה!!
לצד התופעות המעודדות והמרנינות, יש גם מי שמנסים להלך עלינו אימים ומשתמשים לשם כך בנביאי ישראל, ברבנים "שלי" וברבנים "שלך" וכמובן "בדימוי הבינלאומי שלנו" בעיני האנטישמים של אירופה. ובדרך הם מגלים בורות גם בתכניה של מגילת העצמאות וגם במשמעויותיה החוקתיות. לעיתים מתעורר רושם שאלה שנזקקים לה כלל לא קראו אותה, ואם קראו, הפנימו רק מה שעלה בקנה אחד עם השקפותיהם "האוניברסליות".
הם נלחמים את מלחמתו של פרופ' ברק, ומסתמכים בין היתר על ציטוט סלקטיבי של דברים שאמרו מנהיגי הישוב שהקימו את המדינה, בימים אחרים ובנסיבות אחרות, דברים שאת חלקם תיקנו מאוחר יותר במו פיהם. הם מסתמכים על רעיונות הרב-תרבותיות שקרסו באירופה בעשור האחרון בקול רעש גדול, ועל פרשנות פראית לחוק זכויות האדם שלנו, שחוקק בשנות ה-90 כמעשה מרמה חוקתי, תחת איצטלה של קידמה דמוקרטית אוניברסלית.
לכל בר-בי-רב ברור שחוק זכויות האדם ביקש להכריע בוויכוח בין משמעות יהדותה של מדינת היהודים, לבין משמעות הגדרת משטרה וצביונה האוניברסליים כדמוקרטים. הכרעה זו ניסה החוק להשיג במרמה, משום שדחק הצידה כליל את הדיון במשמעות היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודית. ובלהיטותם להגן על מעשה הרמייה ההוא, שוכחים אבירי הדמוקרטיה שיסוד הקמתה של מדינת ישראל אינם העקרונות הדמוקרטיים של מערב אירופה, אלא הציונות ו..."זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".
תשובות ביניים לשאלה שנותרה פתוחה אחרי המחטף ההוא, נתנו בדוחק רב ובצורה לא מספקת
אהרן ברק ומאמיניו, מדי פעם, ואד-הוק. הגיע הזמן להסדיר זאת בחקיקת-יסוד.
על-כן, נכון עשה נתניהו כאשר ביקש לחוקק את חוק הלאום ערב נפילת הממשלה. כך גם ברור מדוע חלק משותפיו המתימרים לכנות עצמם כיום "
המחנה הציוני", הפילו את הממשלה בין היתר על יסוד כוונתו זו. ואם יש סיבה טובה לבחור בנתניהו בבחירות אלה שוב, הרי היא מעוגנת במידה רבה בהבטחתו להביא את החוק לכלל גמר לאחר הבחירות הקרובות, היה ויקבל לכך מנדט מן הציבור.
לדעתי, אין בימין שום גורם שיש לו בעיה עקרונית או מעשית עם כוונה זו של נתניהו. אין בעיה כזו גם לחלקים במרכז, למעט
יאיר לפיד "המתקדם". יהיה נכון מצד מדינת ישראל לנסות ולאזן ככל האפשר בין יסודותיה היהודיים לבין יסודות המשטר הדמוקרטי בו בחרה. אולם שני נושאים מרכזיים מחייבים הכרעה ברורה – חוק השבות וחוק הלאום. דרושה העדפה ברורה של עקרונות יהודיים מוסריים ואחרים בעיצוב צביונה החילוני של המדינה, על פני עקרונות דמוקרטיים אוניברסליים כאשר האחרונים אינם עולים בקנה אחד עם העקרונות היהודיים. במילים אחרות: מדינה יהודית היא בראש וראשונה מדינתם של היהודים וחיי הציבור שלה חייבים לשקף זאת. ברמה האישית, לכל האזרחים זכויות שוות, ובכלל זה הזכות להצטרף לעם היהודי או לפרוש ממנו. השגת איזון מחייבת הדברות והבנה ובכלל זה גם הבנת גבולות ההדברות, וזו אינה מלאכה קלה או פשוטה.
כל מה שמחוקקים בני אדם, ניתן לשינוי ע"י בני-אדם. וכל מה שהוא דברי אלוהים, ניתן לפרשנות ע"י חכמי הלכה. אין פרוש הדבר שהכל נזיל. פרוש הדבר הוא שהחיים מגוונים מאוד וגמישים מאוד, וחרף הצורך לעמוד על יסודות ברורים למקרה שבו נדרשת הכרעה דיכוטומית, יש מרחב גדול לפשרות והבנות מצד כולם כלפי כולם – מבחן "הרצון הטוב", הוא התחליף למבחן הדוֹגמה, אבל הוא חל על כולם.
