רבים מאיתנו שמעו על ספריו המפורסמים של ג'ורג' אורוול, 1984 וחווות החיות, וחלקנו אף למדו בתיכון את סיפורו Shooting an elephant. אך נראה שרק מעטים מכירים את תולדות חייו של האדם המיוחד הזה. אורוול, שנולד בשנת 1903, למד באמצעות מלגה בבית הספר איטון, שנחשב ליוקרתי ביותר באנגליה, ולאחר מכן שירת שש שנים במשטרת האימפריה הבריטית בבורמה. עוד בילדותו החליט להיות סופר, ומתוך הזדהות עם חייהם הקשים של אנשי המעמדות הנמוכים, ואולי אף כדי לאסוף חומר לספרים שהתכוון לכתוב, חי לאחר מכן תקופות ארוכות חיי עוני בשולי החברה בלונדון ובפריז, ובבתיהם של כורי פחם בצפון אנגליה.
כשפרצה מלמחת האזרחים בספרד התנדב אורוול להילחם בשורות מיליציה מרכסיסטית שהאידאולוגיה שלה הייתה שונה מזו של הקומוניסטים. אחרי שהקומוניסטים השתלטו על הנהגת הרפובליקנים שלחמו כנגד פרנקו, הם החלו לחסל את מנהיגיה ולוחמיה של המפלגה שבשורות המיליציה שלה לחם אורוול. אורוול הצליח להימלט מספרד, אך כמה מחבריו לנשק נרצחו על-ידי הקומוניסטים.
במאמר שפורסם בשנת 1943, ומופיע בקובץ "מתחת לאף שלך", כותב אורוול: "מוקדם בחיי הבחנתי שאף אירוע אף פעם לא מתואר נכון בעיתון, אבל בספרד, בפעם הראשונה, ראיתי דיווחי עיתונות שלא היה להם שום קשר לעובדות, אפילו לא הקשר המשתמע משקר רגיל. ראיתי דיווחים על קרבות גדולים היכן שלא הייתה שום לחימה, ושקט מוחלט כשמאות חיילים נהרגו. ראיתי חיילים שלחמו באומץ מוקעים כפחדנים ובוגדים, ואחרים שלא שמעו ירייה מוכרזים כגיבורים בנצחונות מדומים. וראיתי עיתונים בלונדון שחזרו על השקרים האלה, ואינטלקטואלים נלהבים שבנו מבנים רגשיים המתבססים על אירועים שלא קרו מעולם. ראיתי, למעשה, את ההיסטוריה נכתבת לא במונחים של מה שקרה, אלא במונחים של מה שהיה צריך לקרות בהתאם ל"קווי מפלגה" שונים".
אין ספק בכך שכשאורוול כותב על חיילים שלחמו באומץ והוקעו כפחדנים ובוגדים הוא מתייחס לעצמו ולחבריו במיליציה המרכסיסטית, שבהתאם לקווי המפלגה שהשתנו הוקעו על-ידי הקומוניסטים כבוגדים, ואין ספק בכך שחוויותיו אלה הניעו אותו לכתוב את הספר 1984, שהופיע כשש שנים לאחר שפורסם המאמר, וכחצי שנה לפני מותו משחפת בגיל 47.
דברי אלוהים חיים
יורשיהם של יוצרי תרבות השקר הקומוניסטית בספרד ובאנגליה של שנות השלושים הם השמאלנים של היום, שכבר כופרים בקיומה של האמת העובדתית, ומשכנעים את עצמם שקיימים רק תאורי ארועים התלויים בנקודת המבט של המתארים את הארועים האלה. גישה זו הופגנה על-ידי שופטת בית המשפט העליון
דליה דורנר, שאמרה על עלילת הדם של מוחמד בכרי בסרטו "ג'נין ג'נין", והאמת העובדתית שתוארה על-ידי חיילי צה"ל, "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".
ואם איש לא העלה את הטענה שדליה דורנר היא קומוניסטית, קיימים בישראל גם קומוניסטים מוצהרים, ואלה אנשי
חד"ש, שלמדו היטב את השעור שהנחילו להם הקומוניסטים משנות השלושים. אנשי חד"ש אלה התראיינו אצל
ארי שביט, והתגאו בכך שהם משכו בחוטים שהניעו את שתי הבובות,
דפני ליף ו
סתיו שפיר.
וכך כתב ארי שביט: "המחאה החברתית הייתה הפרויקט האסטרטגי הסודי של חד"ש. את מה שהוכחש בעבר אין מכחישים עוד: החברות והחברים של חנין הם אלה שעמדו מאחורי הכמעט-מהפיכה שטילטלה את ישראל לפני שנה וחצי. הם היו החושבים והם היו המארגנים והם היו המבוגרים האחראים שעמדו מאחורי דפני ליף וסתיו שפיר והרבבות שאותם הן לכאורה הובילו. אבל כיוון שקומוניסטים הם אנשים רציניים, הם מעולם לא גזרו קופון ולא רצו לתקשורת ולא עשו הון פוליטי מהיר מהמהלך החתרני ההמוני שאותו הוליכו. רק כעת, כשאנחנו יושבים בבניין המפלגה הישן ורב הקסם שברחוב אחד העם בתל אביב, סיפור רודף סיפור. דב (חנין) ושרון (שחף) ואלון (לי-גרין) מספרים לי כיצד הם עשו את אשר עשו כדי שהעם שהממשלה נגדו, יקום נגד ממשלתו".
ולאחר שגוועה המחאה החברתית, לא הסירו ליף ושפיר את המסווה מעל פניהן, ולא הצהירו שהן חיילות ממושמעות בצבא התרמית של חד"ש. סתיו שפיר הצטרפה למפלגת העבודה, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להגיע למסקנה ההגיונית שגם עתה היא ממלאת את התפקיד שמועידים לה אדוניה.
הסבר פשוט
סתיו שפיר הייתה רק הסנונית הראשונה, כי עתה הצליח להתברג לרשימת העבודה לכנסת גם
יוסי יונה. 47 שמות מופיעים בויקיפדיה תחת הקטגוריה "פעילי שמאל רדיקלי ישראלים", ולצידם של אודי אדיב, אורי דייויס,
טלי פחימה ו
אילן פפה, מופיע גם שמו של יוסי יונה, שהציע יום זיכרון מאוחד לחללי מערכות ישראל, לקורבנות השואה ולחללי הנכבה. ברור כשמש שיוסי יונה מתאים לחד"ש או ל
בל"ד, אך ודאי שלא למפלגת העבודה.
ואם על סתיו שפיר ניתן היה לומר שהיא זכתה לתמיכה עקב הפרסום שזכתה לו בזמן המחאה, קשה למצוא הסבר פשוט לעלייה הניכרת במספר המצביעים ליוסי יונה, שבבחירות הקודמות במפלגת העבודה זכה ל-28% מהקולות, ובבחירות הנוכחיות ל-41%, כשהוא הראשון(!) מבין הנבחרים שלא היו חברים בכנסת הקודמת.
כאן מגיע הקשר בין חוויותיו של ג'ורג' אורוול בספרד, לבין מה שקורה היום במפלגת העבודה. כי ההשתלטות הקומוניסטית על מוקדי הכוח של הממשלה הרפובליקנית בספרד לא התרחשה בגלוי, אלא בהסתר, כשעד היום טרם הוכרעה השאלה מי מבין המנהיגים הרפובליקנים היה סוכן קומוניסטי נסתר, ומי ומהם רק נכנע ללחץ של שליחי סטלין.
קשה מאוד להאמין שאפילו אחד מבין חבריה הוותיקים של מפלגת העבודה הצביע עבור השמאלני הרדיקלי שרוצה לבטל את חוק השבות, ואינו מתחבר למילה ציונות. לכן ברור שכל מצביעיו של יונה הם מצטרפים חדשים למפלגת העבודה, ונשאלת השאלה מהן עמדותיהם של מצטרפים חדשים אלה.
מהלך חתרני
משה פייגלין, שהמרחק שלו מעמדות הליכוד קטן הרבה יותר מהמרחק של יוסי יונה מעמדותיה של מפלגת העבודה, ניסה בגלוי להשתלט על הליכוד מבפנים, וצרף לליכוד את תומכיו שברור שרבים מהם כלל לא הצביעו לליכוד בבחירות. הצלחתו המפתיעה של יוסי יונה מובילה למסקנה שאנשי חד"ש, שכדברי ארי שביט "לא עשו הון פוליטי מהיר מהמהלך החתרני ההמוני שאותו הוליכו", מבצעים עתה מהלך חתרני חדש, שמטרתו להשתלט על מפלגת העבודה. יש לשער שאנשי חד"ש שולחים את תומכיהם להצטרף למפלגת העבודה ומורים להם עבור מי להצביע, והם אף מצליחים בכך הרבה יותר מפייגלין.
אבל כשם שחברי הליכוד התעשתו, והשכילו להרחיק מהרשימה לכנסת את פייגלין, כך יש לקוות שגם חברי מפלגת העבודה יתעשתו, יבינו שמצביעיהם של סתיו שפיר ויוסי יונה מוליכים את מפלגתם אל עברי פי פחת, וימצאו את הדרך להחזיר את מפלגת העבודה אל חיק
המחנה הציוני.
