מיכל היקרה,
רוני ונטלי, תמר, שירה, דניאל הקטן, צעיר הבנים,
כל בני משפחת אורבך היקרים.
אורי. ידיד נפשי, רעי ואהובי, היקר לי מאח.
בסוכות האחרון, ערכנו יום פתוח בבית הנשיא. תור ארוך של אלפי אזרחים השתרך בחוץ. ממתינים להיכנס פנימה. אנשי בית הנשיא מצאו אותך שם. בתוך ההמון. באמצע התור. מחכה בין אלפי הממתינים. שר בישראל, חבר כנסת. 'באתי לראות את הנשיא', אמרת להם אז והמשכת באותה ענווה 'אורי אורבכית': 'אני לא רוצה להטריח'. 'אם יש לנשיא זמן, אני אשמח להיכנס אליו'. לנשיא תמיד היה זמן עבורך, גם כשלא היה נשיא. זה סיפור אחד מהמון סיפורים. עליך, אורי, על מי שאתה. וכמה קשה לי לומר עכשיו, 'על מי שהיית'.
אורי הטוב, הצנוע, אורי שלא נהנה ממעמד או משררה. אורי, ההגון, ישר הדרך. אורי. אני כותב לך בעין דומעת ולב שבור. אני יודע שאחרי שחלית, לפני שנתיים וחצי, הודיעו לך הרופאים שאורך החיים עם מחלה כמו שלך, הוא בין שלוש לחמש שנים. אז ביקשת: 'אם הרע מכול יקרה, אני רוצה שרובי ריבלין יספיד אותי'. אבל אני אורי - מצטער, עכשיו, ברגע האמת, אני לא מוצא את המילים. כמה אתה חסר לי, גם ברגעים האלה. אני עומד פה ושואל 'איפה אורי, אורי שיגיע עם הבדיחה הטובה?' עם הלשון החדה? עם החיוך שובה הלב? אורי, שלא היה כמותו להפיג את הכאב?' איך נפרדים מאורי כזה, שהיו בו עומק, תבונה, חדות, ציניות, הומור. אני יודע, היו כאלה שלא הבינו את חוש ההומור שלך. נדמה לי שהם פשוט לא האמינו, שימני יכול להיות עם חוש הומור. סלחת להם אז. אני בטוח שגם עכשיו. כשהייתי יושב-ראש הכנסת, הודעתי על כוונתי לנסוע לבקר באום אל פאחם. הימים היו סוערים. זמן קצר קודם נערכה הפגנה, נגד היותם של תושבי אום אל פאחם אזרחי ישראל. אחרי אזרחי ישראל - באו אנשים והטיפו שאני מתכונן לבקר שם, והיית הראשון שהודיע, 'אני מצטרף אליך'. לא כדי לגרוף רווח פוליטי. לא כדי להתריס. לא כדי לצדד במחנה כזה או אחר. לא. בגלל האדם שאתה, בגלל אהבת האדם שבך, דבקותך במתינות, ובשיקול הדעת. לא היססת להשמיע את קולך, גם כשאלה היו למגינת ליבם של רבים, הנחשבים לחברינו. 'נחשבים', היית מקפיד לומר. חברותך, אורי, הייתה חברות אמת. שאינה תלויה בדבר.
גם בימים בהם התמודדתי על תפקידי זה, גם ברגעי הבדידות, היית שם איתי, תמיד נכון לתת עצה טובה. לתמוך ולעודד. חודשים אחר כך, מחלתך כבר נתנה את אותותיה, אבל אתה המשכת להגיע, למשכן הכנסת. נאחז בחיים. מתעקש למלא את המשימה, שלשמה נבחרת. אני זוכר שחשבנו שתתגבר על המחלה, תצחיק את מלאך המוות והוא יתייאש ממך בסוף.
אורי. היו בך היכולת לתקשר ולקשר, לחבר ולהתחבר. הייתה בך היכולת הנדירה לאהוב, גם את אלה שלא תמיד אהבו את עמדותיך. להכיל - גם את מי שלא תמיד ידעו להכיל אותך. לפני שבועיים, ביקשה ממני רעייתך, מיכל, להתפלל לשלומך בבית הכנסת "רמב"ן". התפללתי. התפללתי, אורי. כמה התפללתי. אתמול בלילה, כאשר באתי להיפרד ממך בבית החולים, הבנתי, שהנס שכולנו חיכינו לו - לא יקרה.
אורי. ידעת לדבר לילדים בשפת המבוגרים ולהפך, אל המבוגרים בשפת הילדים. "התפילות של הספרדים", כתבת פעם, באחד השירים שלך, "התפילות של האשכנזים, התפילות של כל היהודים, עולות לשמים כמו מלאכים. ומתייצבות שם יחד עם שאר הנוסחים. והשם מקבל כל תפילה מיד, ולא שואל: איפה אבא שלך נולד". כך כתבת, באחד מספרי הילדים הבוגרים ביותר שלך. בימים האחרונים התפללו בשבילך, אורי, יהודים ולא יהודים, בכל הנוסחים; ועכשיו ריבונו של עולם, מקבל אותך אליו. הייה שלום אורי.
אתגעגע אליך מאוד.
