במאבק המתנהל עתה בין שני הגושים הגדולים, שעד לפני שבועות אחדים ניתן היה להגדירם כימין ושמאל, ניטשטשו הגבולות לחלוטין. במסגרת הריב הגדול, הפרוע, החובק כל, שהפך אישי לחלוטין, הופשלו השרוולים. בעבר ניתן היה למצוא דעות שונות ומגוונות וגם התייחסות שונה לדמויות פוליטיות, בתוך אותו עיתון/מדיה אלקטרונית. התקשורת, הייתה בעבר הקרוב מגוונת מבחינת פוליטית ושיקפה דעות שונות, כשהיא מקיפה ומכילה ספקטרום פוליטי רחב ומגוון. עכשיו הפכה להיות חד גוונית, מזכירה למרבה האבסורד את המדיה המודפסת מהעבר הרחוק יותר. משנות ה-50 - 60. זוכרים את על המשמר? דבר, הבוקר, הצופה? בשנים ההן ידע הקורא בדיוק מה הוא מחזיק בידיו. מהו הפן הפוליטי הנשקף אליו מעל דפי העיתון. ליתר דיוק העיתון היה לפן הפוליטי עצמו... התקשורת המודפסת דהיום, חלקה לפחות, חזרה לימים הטובים והרחוקים ההם. דילגה שלב לאחור.
לנאמנות הפוליטית, ההולכת היום ומתפוגגת, נוספו עתה בעיתונות ממדים של נאמנות ברמה האישית בלבד. סוג של שמור לי ואשמור לך. ירדה האידיאולוגיה מגדולתה. תהליך זה גרר אחריו מטה, רידד, את רמת הניתוח הפובליציסטי, בחלקו לפחות. הדיווח הענייני על עובדות "קרות", שהיה לב לבו של כל עיתון, פינה את מקומו לעיתים קרובות למניפולציות מתוחכמות שבכוחן נהפכו אותן עובדות על גבן... ההפרדה בין פובליציסטיקה לכתבות יומיומית נשחקה לחלוטין. הנאמנות לדיווחי אמת שוב איננה מרכזית בהווייתו של עיתון. זה מרוכז כל כולו בפוליטיקה אישית. מושגים כמו שירות הקורא, זכות הציבור לדעת, שקיפות וכו', פסו להן מבחינה מעשית, מן העולם הקטן שלנו. לעיתים אף הופכים לבדיחה או לאמירה צינית כשיש ניסיון מתחסד, לעגן אותן בתחום המשפטי. אבל גם המערכות הפוליטיות התאימו עצמן מהר מאוד לתהליך הזה.
כך למשל, תחת האמירה "רק לא נתניהו", שחרר עצמו השמאל מכל עטיפה אמיתית או מדומה של אידיאולוגיה, שעוד החזיק בה בימים אחרים. אנשים במחנה הציוני, שבפיהם מנגינה אחרת, סולקו מיד על-ידי מטה הבחירות מן הפריים. מעיני המצלמות ומאזני המיקרופונים. קולו של פרופ'
יוסי יונה, איננו נשמע (הוא לא יביא קולות מהמגזר "שלו", ואם יחזור אל המסך הקטן לדעתם, רק יזיק כי הליכוד ינפנף באימרות שפר שהשמיע בימים טובים יותר). נוכחותו של
זוהיר בהלול צומצמה עד למינימום כי הוא לא ציוני על-פי הגדרתו. כל קול שיש בו קורטוב של אידיאולוגיה, המושמע על-ידי אנשים מהרשימה של
המחנה הציוני מיד מהוסה. ששששששששששש, אומרים לו. האצבע המורה מסמנת על הפה. "רק אחר כך תדבר. רק אחרי הבחירות... ששששששש". אפילו המונח "מחנה ציוני", הינו לכן בגדר אותה מניפולציה שהזכרנו קודם. הוא איננו משקף יותר את מהות הרשימה.
המשחק הארגוני והאידיאולוגי מול המצלמות הפך למרכזי משום שהמצלמה והמסך הקטן הם הגורמים המרכזיים במאבק הזה. הם המאבק עצמו. בשיחה עם
רינה מצליח, הרצוג פשוט איננו עונה על השאלות שהיא שואלת אותו אלא חוזר על המנטרה ועל כמה אמרות שפר שלמד אותן בע"פ: כשאני אהיה ראש
ממשלה אני אעשה כך וכך... כשאני אגיע לראשות הממשלה וכו'. ללא שום קשר לשאלות המופנות כלפיו עד שהוא ננזף על-ידי המראיינת שוב ושוב. בקיצור הלאה האידיאולוגיה, יחי כיפוף הידיים... גם אם הוא ברוטאלי לפעמים. העיקר שבירת היריב.
בשבועות האחרונים נשלף עניין מעונו של ראש הממשלה לעיני הציבור.
מני נפתלי הפך לגיבור היום. שני פקידים בכירים, היועץ המשפטי לממשלה ו
מבקר המדינה הצטרפו אליו, בקביעת סדר היום הפוליטי במדינה ערב בחירות. אידיאולוגיה? הצחקתם אותנו שוב...
וכך צועדת המדינה בנתיב הרה אסון. כוחה של המערכת הפוליטית הולך ונחלש. כוחם של פקידים, בכירים ככל שיהיו (הייחודי להם הוא שהם שלובי זרוע עם המערכת המשפטית החזקה עד לכדי הגזמה), הולך ומתחזק. תהליך זה, בשילוב עם תהליך מקביל, שהביא את התקשורת לאן שהביא, והזיקה המתחזקת ביניהם, אינם מבשרים טובות לעם ישראל ולמשילות במדינת ישראל.
