לשנות פרוטוקול החקירה הקודם
|
|
|
החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955, קובע את דרכי הטיפול בקטינים בני 14 ומטה שהיו מעורבים כעדים, כחשודים או כנפגעים בעבירות אלימות או במעשים מיניים של הורים או אחראים אחרים עליהם. חוק זה מגדיר כי את הקטינים האלה צריך לחקור עובד סוציאלי, שמינה שר המשפטים, לאחר שהעובד הסוציאלי עבר הכשרה מתאימה והוא מוסמך להיות חוקר ילדים. | |
תפקידו של חוקר הילדים הוא לבצע את חקירת הילדים לשם איסוף הראיות במסגרת ההליך הפלילי, תוך כדי תיעודה של החקירה בווידאו. נוסף על כך על חוקר הילדים להעריך את מהימנות עדותו של הילד ולהחליט אם לאסור או להתיר את עדות הקטין בבית המשפט. | |
חוקר הילדים מתמחה בגביית עדויות מילדים בני 14 ומטה, זאת על-ידי שימוש בשיטות של דלייה מהזיכרון, באופן המותאם התפתחותית לצרכיו הרגשיים, הנפשיים והקוגניטיביים של הילד הנחקר. | |
|
|
|
♦ מתי לדעתך יכולים להיות לחשיפה היבטים שליליים עבור הילד? ◊ ברייטמן: אתן לך דוגמה למקרה שחקרתי. מדובר במשפחה שהאם הגישה תלונה במשטרה אחרי שהאב פגע פיזית ורגשית בילדים שוב ושוב. האב הִכה את הילדים ואת האם. אחרי שעומר (שם בדוי) ברח מהבית במוצאי שבת, החליטה האם להגיש תלונה נגד האב בטענה שהוא מכה את כל הילדים. הילדים הגדולים, בני העשרה, קיבלו מכות קשות יותר על בסיס קבוע וחוו גם השפלות רבות ואיומים. אני חקרתי את כל המשפחה. כשבאה אלינו משפחה שבה האם היא שחשפה את המעשים, לאחר שהחליטה שמכאן ואילך לא תהיה יותר שומרת סוד, זהו מסר שעובר לילדים בדרך כלל, ונותן להם כוח לחשוף את המעשים שנעשו בהם, בעיקר לאלה הרואים אם מגינה ובאב אלים. לרוב החוקר מתחיל לדבר עם הילדים שמשתפים פעולה, בהנחה שמהם יתקבל יותר מידע שיאפשר לגשת לילדים האחרים. התחלתי לחקור את עומר. בתחילה הוא יצר קשר איתי, שיתף פעולה וסיפר על חייו, גם דברים חיוביים אבל גם דברים לא פשוטים. כשהגענו לעיקר השיחה, ראיתי שהוא מרגיש חוסר נוחות. נתתי לו לבחור אם לספר לי אם לאו, והוא בחר לספר ולשתף אותי במעשים. הוא פרס לפניי מסכת של התעללות פיזית ונפשית, המון השפלות. הוא חשף כמה וכמה אירועים, שבכמה מהם היו האחים עדים לפגיעה. לכאורה היה זה תיק מושלם, משום שהילד היה בוגר. היה הליך של היזכרות חופשית, וכל מה שהיה עליי לעשות היה לבקש ממנו להרחיב. העדות הייתה מסודרת, מאורגנת, ממש מוכנה לתיק. לכאורה שלטנו במצב: אם תומכת, עוד אח גדול שסיפר ואח קטן שסיפר. בסופו של דבר התיק התבסס בעיקרו על עדותו של עומר. היו עדויות של האם ועדויות חיצוניות של עדי ראייה, שראו את עומר ברחוב, כשברח מהבית. אני התרשמתי שהילד מספר את מה שחווה. התחיל ההליך הפלילי. באותו זמן היה לעומר קונפליקט אם הוא רוצה להעיד בבית משפט אם לאו. אני בוחנת תמיד גם את המוטיבציה וגם את היכולת של הילד להעיד. אני זוכרת שהתרשמתי שהוא מסוגל, אבל גם ידעתי שהרקע של המשפחה לא יציב, כלומר לא הייתי בטוחה שאפשר לסמוך על תמיכת האם לאורך זמן, ולכן סייגתי את החלטתי בעניין העדות. לפני ההליך דיברתי איתו, וגיליתי שמצבו רע מאוד. עומר לא הגיע בסדירות לבית הספר וכשהגיע היו לו התפרצויות רבות. הוא הושעה מבית הספר עקב התפרצויות אלימות מול מורים ותלמידים. האב היה עצור עד תום ההליכים, והאם לא הצליחה להחזיק את הבית. יצרתי קשר עם העובד הסוציאלי לחוק הנוער וחשבנו שנינו שאולי כדאי להוציא את עומר מהבית. אני זוכרת שחשבתי שבחקירה הייתה לי הרגשה שהוא משתחרר ממשהו כבד מאוד שרובץ עליו, ואנחנו כחברה מחזקים אותו על החשיפה. והנה, בסופו של דבר, לא הצלחנו לשמור עליו, להגן עליו, לתת לו הרגשה שהוא בסדר. הבנתי שהוא פשוט מרגיש אשם, הוא התחרט. המחיר המשפחתי הבין-אישי, הרגשי, שהילד חווה מעצם החשיפה, בהחלט דרדרו את מצבו הנפשי. אני חייבת לומר שהרגשתי שאני שותפה באחריות למצבו. זוהי דוגמה לחוסר הצלחה שלנו לנתב את התהליך המשברי שעברה המשפחה לנתיב של צמיחה משפחתית ואישית. השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות פועל על-פי חוק בחקירת ילדים שיש חשש שנפגעו ובעשיית כל מאמץ להפסיק את הפגיעה. אבל במצבים מסוימים ייתכן מאוד כי נטיית החוקר תהיה שלא לגבות עדות מהילד. ♦ האם תוכלי לספר על קטין שידעת שחווה פגיעה, אך היא לא נחשפה במסגרת החקירה? ◊ ברייטמן: פגשתי ילד שחשף פגיעה שהיה בה יסוד פיזי של מכות, אבל בעיקר כלל התעללות רגשית. האלימות לא הייתה חמורה, אבל מתמשכת. הילד (כבן 10) שמע בבית הספר הרצאה על זכויות הילד. הוא חזר הביתה ואמר לאבא שלו: "אסור לך להרביץ לי, אני יכול להתלונן". האבא לקח את האצבע של הילד, כופף לו את האצבע בצורה מכאיבה ואמר לו: "הנה יש לך סיבה, לך להתלונן". הילד סיפר לחברים שהאב מכה אותו, אחד החברים סיפר זאת לאמו, והאם פנתה ליועצת בית הספר. היועצת הגישה תלונה במשטרה וזימנה את הילד לשיחה. במהלכה הילד חשף בפניה את הפגיעה. לאחר מכן הילד נפגש איתי, וסיפר לי על כל מיני אירועים שקרו. לאותו ילד יש אחות קטנה ממנו (כבת 7), והוא הודיע לי מראש שהיא לא תספר כלום. ואכן הילדה לא פצתה את פיה ולא שיתפה פעולה. לכן חזרתי אליה שוב. היא נכנסה לחדר, התיישבה, הרימה את רגליה על הכיסא השפילה מבט וישבה בשקט. לא דיברה, לא היישירה מבט, לא יצרה קשר בשום צורה, אבל המשיכה לשבת. הרגשתי שהיא משדרת: "לא מסוגלת, לא יכולה, הכל נורא סגור ושמור אצלי", ולא הייתה בשלה לחשיפה... היא לא התנגדה ולא הכחישה את הפגיעה. כאן לא הייתה שום יצירת קשר. חזרתי אליה פעם נוספת, בשל דפוסי התנהגות מדאיגים שראיתי אני וראו גם אחרים. המורה שלה סיפרה שכשצפו בסרט שהיה בו מעשה תוקפני, נכנסה הילדה מתחת לשולחן. לילדה גם היו קשיים ביצירת קשרים חברתיים, והיא כמעט לא יצרה קשר עם המחנכת. פעם דיברו בשיעור על דברים שקרו בבית. הילדה ניגשה למורה וחיבקה אותה. היא שידרה מצוקה במובנים רבים, בהתנהגותה ובהתבדלותה החברתית, לאו-דווקא באופן מילולי ובלי שחשפה את הפגיעה. השילוב של מפגש שנערך איתה פעמיים ושל המידע מהמחנכת סייע לבנות תמונה שייתכן שאין הילדה מספרת בקול על הפגיעה, אבל מספרת על הפגיעה דרך השתיקה ואי-החשיפה. הילדה הזאת הדאיגה אותי מאוד בשתיקתה, לא פחות מאחיה. הבנתי שיש צורך בתהליך חקירה ארוך יותר הכולל כמה מפגשים. זוהי דוגמה הממחישה מדוע נדרש שינוי בפרוטוקול החקירה הקודם, שינוי שיאפשר להגיע שוב לילדים שלא חושפים את הפגיעה במהלך מפגש חקירה אחד.
|
על פרוטוקול החקירה המעודכן (2014)
|
|
|
פרוטוקול החקירה המעודכן (מדריך החקירה החדש), והמחקר המלווה את הטמעתו | |
מטרת פרוטוקול החקירה המעודכן היא לאפשר לחוקר הילדים להגיע לילדים נפגעי התעללות שלא חושפים את הפגיעה בהם בחקירה הראשונה ודרושים להם כמה מפגשי היכרות לשם בניית קשר של אמון. על-פי פרוטוקול החקירה המעודכן יוכל חוקר ילדים לחזור לילדים אלה עוד כמה פעמים כדי לנסות ולעזור להם. פרופ' אירית הרשקוביץ מאוניברסיטת חיפה, חוקרת בעלת שם עולמי בתחום חקירות ילדים, בנתה את פרוטוקול החקירה הזה עם צוות מחקר בארץ ובעולם, בשיתוף הנהלת השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות וצוות חוקרות ילדים בכירות. | |
בחודשים האחרונים החלו חוקרי השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות לחקור באמצעות פרוטוקול החקירה הזה. פרופ' הרשקוביץ היא המובילה את סדר המחקר ומלווה את הטמעתו. לאחר הטמעתו של פרוטוקול החקירה המעודכן, אפשר יהיה לחקור חקירות ארוכות יותר המתאימות למקרים מסוימים. | |
|
|
|
♦ ספרי לנו בבקשה על פרוטוקול החקירה המעודכן, מה הביא ליצירתו, על אלו צרכים הוא אמור לענות ועל תהליך ההטמעה שלו. ◊ ברייטמן: הדוגמה האחרונה שציינתי ממחישה שאנחנו, חוקרי הילדים, מומחים בתשאול כשילד רוצה לדבר. אולם פעמים רבות, כשילדים מתנגדים לחקירה, הרגשנו שלא היו לנו די כלים. מחקרים שונים העלו שילדים רבים לא חושפים את הפגיעה בהם, וזאת כאמור למרות ראיות מוצקות שאכן נפגעו. הסיבה היא שילדים אלה פגועים בתחום דפוסי ההתקשרות שלהם, ולעתים יחסיהם עם העולם מושתתים על חוסר אמון. על-מנת לגרום להם להיפתח צריך לבסס אתם את הקשר. אנחנו צריכים לשדר להם שאיננו מוותרים עליהם, הם מעניינים אותנו, חשובים לנו ואנחנו מעוניינים להכיר אותם, גם את הדברים הטובים שקרו להם וגם את הדברים הלא-טובים שקרו להם. המסרים הללו הם הבסיס ליצירת קשר. בעקבות המחקרים, עדכנו את פרוטוקול החקירה, והעשרנו אותו בתמיכה לילד הנחקר, בהגברת התגובה התומכת במקום שבו עולה התנגדות, ובהכנסת חקירות חוזרות אצל ילדים שבחקירה הראשונה לא חושפים את הפגיעה שנעשתה בהם, ויש חשש המבוסס על ראיות מוצקות שהם אכן נפגעו. לשם תמיכה הוספנו ביטויים של העצמת דברי הילד, עידוד לשתף ולספר, ביסוס הקשר (לדבר על מה שקורה בין החוקר ובין הילד, "את/ה מספר/ת לי וככה אני לומד/ת להכיר אותך יותר טוב"), שיחה רגשית (שבה לא מתעלמים מתוכן רגשי שהילד מעלה ומה עומד מאחוריו), והתאמה של התשאול לכל תוכן רגשי שעולה. על-פי פרוטוקול החקירה המעודכן, השיחה עם הילד הנחקר מתחלקת לשלושה שלבים: השלב הראשון הוא השלב הקודם לחקירה. שלב זה נועד לבסס את הקשר עם הילד ולהתרשם ממנו: מיכולתו לשתף פעולה, מיכולותיו המילוליות, מהבנתו את שאלות החקירה וכדומה. בחלק זה מבהיר החוקר לילד את כללי השיחה: עליו להדגיש לילד שאם יש שאלה או אמירה של החוקר שאינה ברורה לו, עליו לבקש הבהרה. אין הוא צריך לנחש תשובות, ועליו לספר את האמת בלבד. השלב השני של שיחת החקירה הוא החלק המהותי. לשלב זה עוברים רק לאחר שמעריכים שבוסס קשר בין החוקר לילד. אם החוקר מרגיש שיש התנגדות גדולה מצד הילד, הוא ימשיך לבסס את הקשר עמו, ולא ימשיך לחלק המהותי של החקירה, משום שידוע שכשילד לא יוצר קשר בשלב המקדים, הסבירות נמוכה שיחשוף ויספר על הפגיעה שחווה. על החוקר לראות את טובת הילד כקודמת לטובת החקירה. למשל, אם הילד מרגיש אשמה על שההורה שלו במעצר, והוא מפחד לחשוף את הפגיעה בו, לא יופעל עליו לחץ. כשהחלק המקדים עובר "בהצלחה", אך הילד בכל זאת מתנגד לו, או שיש לו קונפליקט סביב חשיפת הדברים, יתמקד החוקר בהתמודדות עם ההתנגדות. השלב השלישי הוא שלב סיום החקירה. אנו בודקים את התהליך הרגשי שעבר הילד: מה שלומו, איך הוא מרגיש, ואיך הרגיש במהלך השיחה. בשלב הזה, ילדים רבים אומרים שהם מרגישים הקלה ושמחים שסיפרו מה שסיפרו, ויש ילדים המביעים דאגה. ♦ כיצד מתמודדים עם קשיי החשיפה של הילד? ◊ ברייטמן: אנחנו משתמשים בשיטה של מדרג הַאשָׁמה (allegation). מדובר במדרג שאלות שמטרתו לתת לילד את הרמז המינימלי שיאפשר לו להבין על מה באנו לשוחח איתו. על-פי כללי החקירה איננו רשאים להזכיר את שם החשוד, או לתת לילד להרגיש שמשהו קרה לו בוודאות, אלא רומזים שייתכן שקרה משהו ואנחנו נמצאים כאן כדי להבין אם אכן קרה לו דבר-מה שפגע בו באופן כלשהו. רוב הילדים לא יודעים מדוע הגיעו לחקירה, ולכן מדרג השאלות הראשונות פתוח מאוד: "אני מבין/נה שאולי קרה לך משהו...?", "למה את/ה חושב/ת שבאתי?". רק אחר-כך בהדרגה מנסים לשאול על האירוע. בדרך כלל ינסו החוקרים להתמודד עם ההתנגדות או הקושי שהילד מעלה ותינתן לילד תמיכה והזדמנות לדבר על הקונפליקט ועל הרגשותיו. החוקרים ינסו לברר את מהות הקושי, להיות אוזן קשבת, להעצים את הילד המדווח, ולהסביר לו שהאחריות לשלומו מוטלת על המבוגרים. אם הילד יתבצר בהתנגדותו, יביע אותה באופן מילולי או לא מילולי, כשמדובר בתלונה שבה החשדות מגובים בראיות חיצוניות, נשקול את הפסקת החקירה ונחזור אל הילד בקרוב. לא כל הילדים בשלים לחשיפה, והדבר קשור למכלול רכיבים אישיותיים וסביבתיים. יש מהם שלא יוכלו לקבל מענה בחקירת ילדים גם אם נשוחח איתם שוב ושוב. במצבים כאלה תידרש התערבות של עובד סוציאלי לחוק הנוער, או גורם מקצועי אחר בקהילה. ♦ מה היו תוצאות הטמעת פרוטוקול החקירה המעודכן עד כה? ◊ ברייטמן: אנו מצפים לתוצאות בכיליון עיניים. עדיין מוקדם לדבר על תוצאות כי אנחנו רק באמצע תהליך ההטמעה, אבל כבר רואים מגמת שינוי. אנחנו רואים שהחוקרים נותנים תמיכה גדולה יותר שאינה סוגסטיבית, ונענים להתמודדויות עם הקונפליקט שבחשיפה ובקושי לחשוף ועל-ידי כך מצליחים לגייס את הילדים אל מטרת השיחה. יש לנו גם סיפורי הצלחה. תמיכה בחקירה הראשונה הביאה ליתר חשיפה בחקירה החוזרת. מה שחשוב בעיניי לא פחות הוא שהחוקרים מרגישים שהתמיכה היא טבעית כל כך ומחייבת ואי-אפשר בלעדיה, ושהם "חזרו" להיות עובדים סוציאליים. אבל חשוב לי להבהיר שמתן תמיכה ללא סוגסטיה היא מיומנות חקירה שאינה פשוטה ליישום, בשל מורכבות התמיכה בהקשר של הליך פלילי. כללי התמיכה מורכבים מאוד, שמרניים ודורשים רמת מומחיות גבוהה. אני גאה ושמחה לומר שמרבית החוקרים רוכשים אותה ולומדים להשתמש בה בתבונה וברגישות. כולי תקווה כי הפרויקט הזה אכן יביא לידי התוצאות המצופות של הגברת החשיפה למעשי פגיעה בילדים, וקולם של עוד ילדים יישמע בהליך הפלילי. כל זאת כדי לאפשר עשיית צדק עבור אוכלוסיות פגועות אלה, וחשוב לא פחות, שהילדים יחוו את חוויית החקירה כחוויה שבה הרגישו שהקשיבו להם, כיבדו את רצונם והכילו את מורכבות הרגשות שלהם בעניין חשיפת אירועים אינטימיים כל כך. אני מדברת כמובן גם על הילדים שיבחרו לספר לחוקר מה שקרה להם, וגם לאלו שעדיין, למרות ניסיוננו, יבחרו לא לספר. מדבריה של ברייטמן עולה כי חלק בלתי נפרד מהליך החקירה מעמיד גם את הילד וגם את החוקר בעמדה אמביוולנטית לאופן חשיפת הפגיעה. ניכר כי תרומתו הפוטנציאלית של פרוטוקול החקירה המעודכן נובעת מעצם ההכרה בצורך לבסס את הקשר עם הילד הנחקר ולזכור תמיד כי מעל לכל ניצבת טובת הילד.
|
- מידע נוסף על עבודת חוקרי ילדים ועל פיתוח פרוטוקול החקירה, ראו מסארווה, נ' (ינואר 2011), נקודת מפגש, 2, 12–15. מתוך [קישור] (אוחזר בינואר 2015). 1. שרה היא שורדת גילוי עריות. השיר מופיע בתוך: דבורה הורוביץ, יורם בן-יהודה ומאיר חובב (עורכים). (ינואר 2007). התעללות והזנחה של ילדים בישראל: הנפגעים, אכיפת החוק והמשפט, רפואה, חינוך ורווחה, ירושלים: הוצאת אשלים. השיר מובא מתוך הספר: ילדה גדולה, קובץ שירים (2002). הוצאת המחברת והמועצה לשלום הילד.
|
|