אין כמו שמחה לאיד. הרבה שנים הטיפו לי שזה לא יפה; שצריך להפגין נדיבות של מנצחים כלפי יריב שהפסיד במערכה. יכול להיות, שבנסיבות מסוימות הייתי מסכים עם כל אלה שחושבים כך - אבל לא הפעם. לא כלפי הסוקרים שעשו את עצמם חלק אינטגראלי של קמפיין ההכפשה והדה-לגיטימציה של המחנה שאני משתייך אליו - ולא כלפי ה"פרשנים" לסוגיהם השונים, אלה העובדים בכלי תקשורת שונים ואלה שהפכו פרשנים-לרגע תחת אצטלה ביטחונית כלשהי.
וכשאני יושב עתה ומסתכל במספרים, אינני מבין כיצד העזו האנשים האלה, הפרשנים והסוקרים, לנסות ולתעתע בנו בצורה כל כך משפילה. מה הם חשבו לעצמם, פרשני-החצר הללו; שאנחנו נבערים מדעת? שאיננו יודעים מאין צמחו פרשנויות-הרפש? שאין ביכולתנו לגלות מי מממן ל"פורום המפקדים" את המודעות היקרות?
האם מישהו מהם באמת חשב שאנחנו נאמין להם, שרק "הדאגה למדינה" מניעה אותם? כלום סברו אנשים כמו
יובל דיסקין או
מאיר דגן או
דן חלוץ, רמטכ"ל-הנפל, מי שהתמנה לתפקידו רק בגלל שהסכים להוביל את צה"ל ברגעי השפל הכי גדולים שלו במבצע לגירוש היהודים מגוש-קטיף, שאיננו יודעים מאין נובעת שנאתם? האם באמת חשבו
יאיר גרבוז ודומיו, כל אלה שצמחו בערוגות-ההבל של מחנה השמאל האנרכיסטי, שאנחנו נשב ונשתוק נוכח התנשאותם הריקה מתוכן? כלום הם באמת חשבו שאנחנו נרכין ראש; שנגיד לעצמנו, שהם, אולי, צודקים, ושבמחננו יש רק מנשקי-מזוזות וסוגדים לקמעות"?
אבל מי שמכעיס אותי עוד הרבה יותר הם דווקא הסוקרים והפרשנים, אלה שזאת מלאכתם בכל ימות השנה; אלה שעשו את מלאכתם רמייה כדי לרצות את אדוניהם בכלי התקשורת שבו הם עובדים. קחו, למשל, את נביאי-השקר ב
ידיעות אחרונות; מה הם חושבים לעצמם עתה, שהם טעו? שהם ניסו להוליך שולל את קוראיהם? שדברי הבלע שלהם לא שיקפו מציאות קיימת אלא מציאות מדומה שמישהו יצר עבורם כדי שהם יוכלו להטות את לב מי שקורא אותם אל מדמנות של שנאה כלפי "המחנה האחר"?
אני בטוח שאיש מהם לא היכה על חטא, גם לא בשעות שלאחר פרסום תוצאות-האמת, כשם שאני בטוח שגם כל הגרפומנים האחרים לא עשו חשבון-נפש. זה לא ממנהגם; לא שלהם ולא של אלה שמלהגים ללא הרף ברשתות הרדיו. הם ממשיכים כאילו כלום; כאילו שהם לא פיטפטו את עצמם לדעת, כמעט עד לרגע פתיחת הקלפיות, בניסיון להסביר לנו עד כמה גובר הייאוש בליכוד לקראת ההפסד הצפוי בבחירות - ומדוע החיבור הנלעג בין
ציפי לבני ובוז'י הרצוג השיג את יעדו.
אבל מי שיצא הכי קטן מכל המערכה הזאת היו הסוקרים. חלקם, לפחות, הם אנשים הגונים העושים את מלאכתם נאמנה, אולם רבים מהם פשוט רתמו את עצמם לדרישות של אלה שהזמינו אצלם את הסקרים. כל אלה שפרסמו, למשל, בסוף השבוע האחרון שלפני יום הקלפי את הסקרים הטיפשיים שלהם, לא יכולים לומר לנו שהם היו נכונים לשעתם. הם היו מוטים מיסודם כדי לגרום לציבור הבוחרים לסבור שהרוב כבר הכריע לטובת המחנה הסוציאל-רדיקאלי.
צר לי על כל אלה. התבזותם הפומבית גרמה נזק בלתי נסלח. הן הסוקרים והן ה"פרשנים" - אלה המתקראים "עיתונאים" ואלה המכנים עצמם "מפקדים" - לא עומדים, כידוע, לבחירה מחודשת בכל פרק זמן מסוים. הם פטורים מן המטלה הזאת. רק נבחרי הציבור צריכים להיבחר מחדש בכל פרק זמן נקוב.
וזה חבל; שכן את רובם המכריע של פרשני-הדמה וסוקרי-התעתועים הייתי שולח לארץ רחוקה כדי שיבלו שם כמה שנים בחיבוטי נפש.
