הבחירות כבר מאחורינו, והבוחר הישראלי אמר בנחרצות רבה את דברו מי לשלטון ומי לאופוזיציה. מאחורינו גם התעלול של נער מבאר שבע, שגרם למדינה שלמה לדאוג לשלומו. הפעם אני רוצה לנהל שיחה קצרה עם נותני טון בעולם התקשורת, כשהאירועים הם מאחורינו. לתומי, סברתי שהבוטות האימתנית של מערכת הבחירות מאחורינו. שר חוץ בממשלה הקודמת יכול היה להשתלח בדברי גזענות נאלחים, כשהעיתונאית רינה מצליח מארחת אותו ונותנת לו ברוחב לב את כל הבמה. יונית לוי כמראיינת אינה מגיבה, שאותו שר חוץ מסביר לאיימן עודה, העומד בראש הרשימה המשותפת, שרק בינתיים הערבים מהווים 20% מהאוכלוסייה הערבית. וכדי שיבינו אותו היטב הוא חוזר ושונה את המילה בינתיים. אודה שלא האמנתי למראה עיני, שהמקלדת יכולה בשפה העברית להקליד את הסיפור של ד"ר יועז הנדל על סבא שלו. מדובר באדם המכהן בתפקיד ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, ובעבר הלא רחוק היה ראש מערך ההסברה שלנו. לא קראתי עד תומו את הסיפור על סבא שלו, סיפור על כריתת אוזניים של חיילי אויב ערבי באשקלון בשנת 1948, שהתפרסם במוסף המדיני של העיתון ידיעות אחרונות ביום ששי 27.3.2015. כן לא קראתי עד תומו את סיפור דאעש בחתימת ד"ר יועז הנדל. אני שואל את ד"ר יועז הנדל איך יכול היה להקליד בשפה העברית את השורות הבאות: "במלחמת העצמאות סבא שלי, עליו השלום, אסף אוזניים של חיילים ערבים באזור אשקלון, לפחות כך סיפר, כשדיבר על המלחמה ההיא. בתור נער דמיינתי אותו עם הכובע הישן של בית הכנסת מסתובב על הגבעות ולובש מדים שגדולים עליו בכמה מידות....". הכובע הישן של סבא שלי וסבא רבא שלי בבתי כנסת הזכיר לי סיפורים אחרים, סיפורים יפים. כשד"ר יועזהנדל הקליד בשפה העברית במקלדת שלו את הזוועה על כריתת אוזניים ערביות, אני מקווה שמדובר בזוועה דמיונית של סבא שלו, יש מי שעושה מעשי זוועה כאלו יום-יום לא הרחק מאתנו, קרוב מאוד לפתחנו, בעירק ובסוריה, מעשים המאיימים על התרבות של עמי האזור, והכל בשם אלוהים ובשם ציוויים דתיים. חבל שעיתונאים בכירים שהמיקרופון בידם או העיתון, החושף אותם לקהל קוראים, נותנים למלל אלים לפרוץ מהמרקע או מדפי העיתון. מתי נתחיל להשיב רוח רעננה של סיפורי שלום באשקלון ולא סיפורי זוועה נוסח סיפורי סבא של יועז, פליט שואה מפולין, הכורת אוזניים באשקלון. מתי המיקרופון של רינה מצליח יהיה פתוח רק לעברית של שלום, כשהיא מראיינת את שר החוץ של מדינת ישראל ולא לעברית עילגת, בוטה, מקללת ומאיימת. אני מבקש סליחה מד"ר הנדל, שלא קראתי את מאמרו בידיעות אחרונות עד תומו. אך אני חוזר ושואל אותו, האם לא רעדו לא הידיים כשהקליד את הסיפור על סבא שלו, עליו השלום, שכרת אוזניים של ערבים באשקלון. במקום לשקוע באימת סיפורי הזוועה של סבא כורת אוזניים, סבא שבא מהשואה האיומה לבנות כאן בית, בואו נתחיל להניח נדבכים לסיפור של חיים, לסיפור של שלום כדי לכונן את הבית.