בהרבה תחומים בחיינו עמוסי התלאות בישראל אנו משווים עצמנו לעולם המערבי, אך חשוב לזכור שאנחנו חיים בלב הערביות ובמרכז המזרח תיכוניות, למרות שאנו מתחרים באירוויזיון ומנסים להשתתף באליפויות אירופה למיניהן בספורט. אחת הדרכים הטובות לקבל עובדה זו היא הכרת מגוון התרבויות של המדינות הסובבות אותנו, ודרך מאוד נעימה ומרתקת לעשות זאת היא חשיפה למוזיקה הייחודית לכל מדינה.
בעשרים השנים האחרונות יותר ויותר מוזיקאים, אשר לא משתייכים לז'אנר הים תיכוני או התזמורות האנדלוסיות, עוזרים לנו להרגיש שייכות למזרח תיכוניות על-ידי שילוב כלים אתניים בשיריהם, הלחנת שירים מתובלים בנגיעות עירקיות, פרסיות וכו' וגם יצירת מוזיקה ערבית מודרנית ועתיקה, שהעברית היא התבלין המפתיע בה ולא להפך.
לפני 20-15 שנה היו לכך דוגמאות מעטות יחסית וייחודיות כמו
יאיר דלאל,
בוסתן אברהם,
הברירה הטבעית,
אהוד בנאי בשיריו הפרסיים ובשיתוף פעולתו עם האומנים הגליליים גורג' סמעאן וסאלם דארוויש,
להקת שבע ומגוון אומני חברת התקליטים Nada ואף שוטי הנבואה בכמה משיריהם. כיום התופעה רווחת הרבה יותר וכמות היצירה בכל אזורי הארץ מזכירה לנו את מיקומנו הגאוגרפי, שבהליכה ברחובות מסוימים בתל אביב ניתן להתבלבל ולשכוח. יותר ויותר צעירים מנגנים בעוד, טאר, וקמנצ'ה לפני גיטרה וקלידים או עוברים בהדרגה לכלים ולכיוונים אתניים, גם בהשפעת הלהקות הוותיקות המוזכרות לעיל. בנוסף, בתי ספר למוזיקה אתנית נפתחים ומהווים אלטרנטיבה נוחה למוזיקאים השואפים להתקדם ולא בממסד האקדמי והקונסרבטוריונים. כמו-כן ישנם פסטיבלים רבים המקדמים אומני מוזיקת עולם כגון פסטיבל העוד, מוזיקה מקודשת בעיר העתיקה, הזורבה והפסטיבל הסופי באשראם במדבר, פסטיבל הסאנביט ועוד מגוון פסטיבלים חד-פעמיים והופעות, ודרכם נחשף הציבור הישראלי למוזיקה זו, שכן כמעט ואינה מושמעת ברדיו.
בכתבה זו ארצה להציג את המגוון הרחב של האומנים היוצרים את המוזיקה השורשית, היפה והמרוממת, שכמו האוכל הערבי, שייכת לאזור וכפועל יוצא גם למדינת ישראל. אולי הכרת הצדדים היפים בתרבות הערבית (צפון אפריקה, חצי האי ערב ועירק), הטורקית והפרסית לעומק, לא רק על-ידי קומץ מתעניינים בתחום השירה הפלשתינית או מוזיקה עות'מאנית עתיקה, תביא לתחושת שייכות אזורית שתוביל לניפוץ החומות המחשבתיות של רבים מאזרחי ישראל אל מול תרבות שכניהם במזרח התיכון.