יקרה שלי,
...עקב אילוצים הקשורים בדפים אלה, אצטרך להסתפק במספר מוגבל של צילומי עבודות, והבחירה עצמה בהחלט לא פשוטה.
אני מעדיפה לא לערוך רשימה מראש, ומניחה שתוך כדי הכתיבה היא תיווצר באופן טבעי ותיקבע מעצמה. התמונה הראשונה שניצבת לנגד עיני מבלי שאזדקק להביט עליה שוב תלויה על הקיר או באלבום הצילומים, היא דיוקנו של דאלי. (צילום מספר 74)
כל מי שנכנס לדירה שלי לא יכול להימלט ממבטו החודר והמהפנט של האמן האֶקְסְצֶנְטְרִי, וכשאני עונה על השאלה החוזרת ומבהירה שזו אַת הציירת, הספונטניים שבין הבאים מגיבים לרוב אינסטינקטיבית ב-wow! הטבעי והכּן. אצל המאופקים יותר והמפרגנים פחות, ההשתוממות והפליאה שפיהם אינו מסוגל לבטא במילים, משתקפות מעצמן בעיניהם...
זהו שמן על בד שציירת ב-1992. לא שיתפת אותי בזמנו על איזה צילום או צילומים הסתמכת, אך הזווית שבחרת, המציגה את דאלי לא לגמרי חזיתית, והמצליחה לתפוס בו-זמנית גם את אִפיוני הפרופיל שלו, מתוחכמת ומעניינת. אבל מעבר לכך, לא הסתפקת בהבעת הפנים הנחושה והאקספרסיבית שלו, ובאזור המצח ציטטת גם קטע מתוך תמונתו המפורסמת "התמדתו של הזיכרון", המוכרת יותר בשמה המשני, "השעונים הנמסים".
על-ידי הניגוד שבין הנוף המוקפא לעומת השעונים הנוזליים, הצייר הסוריאליסטי הדגיש את תחושת הזמן החולף והסובייקטיבי, שלא ניתן למדידה. מה שנשאר, ועל כך מרמז שמה של היצירה, הוא הזיכרון העיקש והמתמיד.
הצופה בדיוקנו של דאלי שלך, לא רק נפגש פנים אל פנים עם האמן האֶקְסְטְרָוָגַנְטִי, אלא במפתיע, באותה הזדמנות "נכנס" לרגע, גם לתוך מוחו המפותל והיצירתי.
ההסתכלות מבחוץ עם ההצצה פנימה מוסיפה עומק וממד נוסף ליצירה שלך, והקומפוזיציה המתוחכמת בצירוף הצבעוניות שבחרת, משלבות את שני הנושאים לשלמות אחת.
לתכלת-טורקיז והצהובים-חומים של השעונים מהקטע המושאל, נתת מענה ותהודה במבזקי אור-צל שעל פניו של דאלי, המשתקפים ברקע של הפורטרט כולו.
ואני זוכרת, כאילו זה היה אתמול, את היום שבו הפתעת אותי במתנה הנפלאה הזאת, ועכשיו גם היא חלק מהתמדת זיכרונך, היקרה שלי מכול!
בקטע אחר חושפת הבת את נושא העירום הבא לביטוי אצל האם בטכניקות שונות: ברישום בעיפרון, פחם או פסטל, בשמן ובאקוורל, בפיסול ואף בטכניקת אמייל.
...בחדר השינה הלא גדול שלי לא היה מקום אלא לאחת מהן, ומדי פעם אני מחליפה ביניהן כי לכל אחת יופי וייחוד משלה. אך המשותף לכולן הוא הביטוי האקספרסיבי ועם זאת העדין שלך, החושניות הדיסקרטית והאווירה האינטימית, שלא נעדרת הרהורים ונוסטלגיה. לרוב לא הסתפקת בהבעה שבתנוחת הגוף, וכללת גם את הפנים, המעצימים והמעמיקים את הביטוי. (צילומים 77, 78)
...אבל תמונת שמן אחת, על-אף שגם היא עוסקת בנושא, אופייה ורוחה שונים לגמרי. ואיזה רעיון אדיר היה לך, מָמוּנִינְ'קָה!
הפעם ציירת את האישה לא לפי מודל, ועיצבת אותה כקוֹנְטרה לאדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י! כנגד האנטומיה והפרופורציות של גוף הגבר, הצעת את הגרסה שלך של הגוף הנשי האידיאלי... (צילום מס' 81) לעומת הקומפוזיציה הבסיסית שהשאלת מגאון הרנסנס, שינית את הצבעוניות. גווני התכלת שברקע מעניקים לתמונה שלך אופי פחות מדעי, יותר אוורירי, יותר ציורי, והחיקוי של כתב הראי שבחלק העליון של התמונה הוא קריצה נוספת למקור ההשראה שלך.
אפקט ההפתעה, ההומור הדק והקולע, מעלים לרוב חיוך ספונטני על פניהם של המתבוננים בה. התמונה תלויה בפינת העבודה שלי, ואני מאוד גאה להשיב לכל מי שמתעניין שהיא יצירת הגותך ומכחולך!
הספר משתף את הקורא בביקורים אחדים בפריז, כדוגמת הקטע הבא:
בקֵיצים ההם, לא רחוק ממקום מגורינו, טיילנו לפעמים בשכונת Point du Jour של Boulogne, הנצמדת לפריז ממערב. מגדלי הזכוכית הניצבים שם והמנוגדים כל כך לארכיטקטורת האבן של עיר האורות הקלסית, משקפים את השמים המשתנים יום-יום, שעה-שעה, כל רגע... במובן מסוים, זה בעצם גם הד למה שחיפשו לתפוס האימפרסיוניסטים...
עדשת מצלמתי הנציחה אחדים מהרגעים האלה, ואת, יקרה שלי, בנוסף להתרשמות שלך מהמקום, נעזרת בצילומים האלה ובציור שמן על בד, נתת את האינטרפרטציה שלך לנושא. (צילום מס'82)
את הקומפוזיציה ביססת על האלכסונים המגבירים את תחושת התנועה ומערערים את הסטטיות של גורדי השחקים. משיכות המכחול העדינות מעניקות לתמונת שמן זאת אופי של כמעט אקוורל. משחקי האור-צל, כשהאזור המואר הוא הדומיננטי, משרים על המכלול אווירה מפויסת ורגועה. לעננים שטופי האור המסתלסלים ברקיע ולהשתקפותם על זגוגית אחד המבנים אין שמץ של איום, והם משתלבים בטבעיות לא צפויה עם הקווים הארכיטקטוניים הישרים.
כל אחד מהאלמנטים המנוגדים שומר על אופיו שלו, אך הצירוף של כולם יחד יוצר הרמוניה מלבבת, מפתיעה ומסקרנת.
בהמשך, הבת מתייחסת לפסליה של האם
...ואני אעבור לזוג הקוראים שפיסלת ב-1985. (צילום מס' 2) יש להם מקום של כבוד בין הספרים על אחד המדפים שלי. לפי מצב הרוח, אני משנה להם מדי פעם את התנוחה. הם יכולים להיות צמודים זה לזה, גב אל גב, אחד מול האחר או לשמור על מרחק וכל אחד לעצמו... אני לא רוצה לקרוא להם זקנים, ובוודאי לא קשישים, מילה ממש מרגיזה, קשוחה, קשה ומקשה כבר בצירוף האותיות שלה!... הם קוראים, מהורהרים וחולמים, שובים את העין וגם את הלב!
ושוב, אינני לבדי בקביעה זאת, כי בינואר 1986 הם השתתפו בתערוכה ארצית של ציירים ופסלים חובבים שנערכה ב"בית ציוני אמריקה", וזכו במקום הראשון לפי דירוג הקהל, כששמותיהם של האמנים מוסתרים מעיני הצופים והיצירות מזוהות על-ידי מספרן הסידורי בלבד.
לדעתי, מָמוּנִינְ'קָה, זה ציון לשבח אמיתי, שאינו תלוי בדבר וחשוב הרבה יותר מהחלטות של ועדות שופטים מקצועיים למיניהם. כן, יקרה שלי, גם במקרים רבים אחרים אני לא תמימת דעים עם קביעות אנשים, שהודות לתארים מכל מיני מקורות וסוגים, יחסי ציבור ומעמדם, פוסקים מי אמן ומי לא, למי מגיע להיות מוצג ולמי לא... שיקוליהם לעתים קרובות לא נעדרים אינטרסים פרטיים, ונקבעים על-פי מדיניות זו או אחרת, שרירות לב, אופנות וטרנדים מתחלפים, העדפות אישיות...
יש בוודאי גם אחרים שנבדלים מאלה שהזכרתי, בכל אופן אני לא מתכוונת לגלם את תפקיד הילד המצביע על המלכים במערומיהם, ובוודאי לא כאן המקום להרחיב את הדיבור עליהם.
יש לך עוד הרבה יצירות, יקרה שלי, וחשוב לי להציגן לפחות במילים ספורות, אך אמשיך כבר מחר.
