אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אזרחי ישראל. אני כאן, בגלל
עופרת יצוקה. אני כאן, בגלל עמוד ענן. אני כאן, בגלל צוק איתן. אני כאן, בגלל שפעימות הלב של דניאל טרגרמן דממו לפני תום 15 השניות. אני כאן, לעשות הכל כדי למנוע את המלחמה הבאה.
כמעט שנה חלפה מאז שנכנס צה"ל לרצועת עזה. כמעט שנה חלפה מאז ההפגזות הבלתי פוסקות שסבלנו בדרום, בעוטף עזה. שנה לאבדן של אזרחים, חיילים, חברים וילדים. שנה של התמודדות, שנה של שיקום. צבע אדום הפך להיות חלק מחיינו בעוטף עזה, חלק מגידול הילדים. צבע אדום שעוצר את הנשימה ומאיץ את הדופק. שנה חלפה והנה, רק לפני שבוע שוב נחתה רקטה בעוטף.
כלום, דבר לא השתנה. לאחר מלחמת צוק איתן נוצרה הזדמנות למינוף המהלך הצבאי - שיקום הרצועה תמורת פירוז, אך ברגע האמת רעדה ידו של ראש הממשלה, אזרחי ישראל נותרו שבויים של חמאס.
היום אנו מציינים כאן בכנסת את יום הולדתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל - "אם תרצו אין זו אגדה". השילוב של חזון ונחישות הביאו את הקמת מדינת ישראל, אנו חייבים את אותו חזון ונחישות גם היום. כל עוד אין אופק לפתרון מדיני, נמשיך לחיות ממלחמה, למלחמה, למלחמה. הפחד מהמעשה וחוסר החזון, מובילים אותנו למבוי סתום.
זה לא התחיל לפני שנה. כבר 15 שנה שאנו נמצאים במלחמת התשה בעוטף עזה, תחת הפגזות מתמשכות. רבים כל כך נהרגו, כל כך הרבה הרס והמציאות לא השתנתה. אנחנו, מחשבים את הזמן עד הסבב הבא. אבל אני לא מוותר על התקווה. מול טרור צריך להילחם, אבל צריך גם הסדר, צריך אופק מדיני. בגלל התקווה הזאת, הגעתי לכאן.
לפני שבועיים חגגנו 67 שנים למדינת ישראל. מדינת ישראל עדיין בגיל ההתבגרות, ללא גבולות גאוגרפיים ומדיניים. ללא גבולות חברתיים, כלכליים וקהילתיים. מתי איבדנו את החמלה, את הנחישות לצדק חברתי, את "ואהבת לרעך כמוך". אין לנו מדינה אחרת, אנחנו חייבים להיות ערבים זה לזה ותפקידנו לאחד את העם ולא לפלג.
67 שנים אנחנו חיים כאן על החרב, חיים בשכונה קשה. בוועדת האו"ם שחקרה את צוק איתן, העדתי ואמרתי שאנחנו לא מגדלים את ילדינו להרוג בני אדם, אלא מחנכים אותם שיגנו על גבולות מדינת ישראל, על העם ועל התושבים - ללא קשר לדת, גזע, מין ולאום.
אך לא די בצבא. המדינה צריכה להגן עלינו לא רק בחרב, אלא לייצר מדיניות אמיתית של חתירה להסדר, של החזרת האמון שניתן לחיות אחרת. המצב הקיים הוא ללא תקווה ואסור לתת לו להימשך.
אני ציוני.
נולדתי בארגנטינה, גדלתי על ערכי התנועה הקיבוצית. ערכים של ערבות הדדית, דאגה לזולת, עבודת האדמה, הגשמה וציונות. בגיל 18 עליתי לארץ כחייל בודד, להגשים את החזון של
דוד בן-גוריון וליישב את הנגב - לכן בחרתי בקיבוץ בארי. הערכים הללו עדיין מצויים כאן, גם אם נזנחו על-ידי ממשלות ישראל במשך שנים רבות.
אזרחי מדינת ישראל התיישבו לכל אורכה, מהצפון ועד הדרום. בערים, בעיירות פיתוח, במושבים ובקיבוצים. ההיסטוריה של מדינת ישראל וגבולותיה נקבעו על-ידי חלוצים שהתיישבו מתוך ערכים ציוניים וחרשו את האדמה החקלאית עד התלם האחרון. שם, באותו מקום נקבעו גבולות המדינה.
הרב טאו מדבר על כך שהחקלאות ועבודת האדמה היא מצווה ביהדות. היא ללא ספק גם מצוות הציונות ואל לנו לשכוח זאת. חקלאות זה העיסוק היחידי שלא ניתן לארוז במזוודה. כל עיסוק אחר אפשר לארוז, ללכת ולהקים אותו מחדש במקום אחר. שדות, מטעים, מיקשות ופרדסים, אי-אפשר להכניס למזוודה.
השורשים שלנו בקרקע, האחיזה העיקשת המבטיחה את הציונות האמיתית, זו הנפרשת בכל חלקי מדינת ישראל היא החקלאות. אסור למדינה לוותר עליה. עד התלם האחרון. התושבים העוטפים את גבולות מדינת ישראל, חווים קשיים ביטחוניים וכלכליים ייחודיים, כאשר המרחק שלהם ממרכזי קבלת ההחלטות נדמה רק הולך ומתרחק עם השנים.
בנסיעה שלכם לאילת, דרך כביש 90, עיצרו, הסתכלו על הערבה. מושבים וקיבוצים שהפריחו את השממה, מעבדים את הקרקע. אתם יודעים כמה קשה שם?!
מדינות בעולם המערבי משקיעות מיליארדים בחקלאות משום שהן מכירות בחשיבותה: ארה"ב, יפן ו
האיחוד האירופי. בישראל מערימים קשיים נוספים משנה לשנה על החקלאים. במקום לסייע, פורצים את השוק החקלאי לשוק הכאילו חופשי - זה המסובסד על-ידי מדינות אחרות ופוגעים בחקלאים שלנו.
מה יהיה בערבה ללא חקלאות? וכך בכל הישובים העוטפים את גבולות מדינת ישראל.
לא מזמן ביקרתי בבית העלמין כנרת. חוויתי את אחד הסיורים המרגשים שהיו לי. עברנו בין המצבות וראינו בין השמות החקוקים באבן את ההיסטוריה של מדינת ישראל, של הציונות. אלו השורשים העמוקים ביותר שלנו: מייסדי התרבות הישראלית, שירה וזמרה, אנשים שלחמו במלחמות, מנהיגי הציונות, אנשים שגאלו את הקרקע - שהגיעו לשממה והקימו מחדש את מדינת ישראל.
האנשים הנפלאים הללו שקבורים בכנרת, לא הסכימו ביניהם. היו שם ויכוחים עצומים. אבל הם פעלו למען מטרה משותפת, למען מדינת ישראל. למרות הוויכוחים העזים שנדמה שאפשר לשמוע עד היום כשעוברים בבית העלמין, הם פעלו ביחד למען אחדות העם. את זה, אנחנו שכחנו. אנו חברי הכנסת חייבים להפגין דוגמה אישית. לא לרדת לתחתית, אלא להוביל לאחדות העם ולפעול בשיתוף פעולה. כל פעם אנחנו מופתעים מאחדות העם בעת לחימה, אנחנו צריכים ללמוד להיות מאוחדים גם ביום יום ובחיי השגרה.
לשום מפלגה או אידיאולוגיה אין מונופול על השכול, על פציעות במלחמות או על אובדן בפיגועים. כולנו נפגעים. אני אומר זאת כאזרח, כראש מועצה לשעבר וכאב לבן שנפצע במלחמה. בחרתי להשתלב בחיים הציבוריים כדי להביא את הערכים, הרוח והנחישות של אנשי האדמה.
האויב הגדול של הדמוקרטיה הוא הפחדה וחוסר תקווה. המחשבה שלא ניתן לשנות דבר, שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר, היא שגיאה חמורה. נכון לא הכל תלוי בנו, אבל גם ההסכמים הקואליציוניים הנחתמים בימים אלו, לא מדברים על תקווה ואופק מדיני.
נכון, שום שינוי לא מתרחש בן-לילה, אבל הגיע הזמן להתחיל.
אני כאן, בגלל עופרת יצוקה. אני כאן, בגלל עמוד ענן. אני כאן, בגלל צוק איתן.
אני כאן, בגלל שפעימות הלב של דניאל טרגרמן דממו לפני תום 15 השניות.
אני כאן, לעשות הכל כדי למנוע את המלחמה הבאה.
לא אנוח ולא אשקוט עד שנצליח לשבור את המעגל בו אנו מצויים. אני לא מוותר על התקווה.
