מה היה חומר הנפץ שהביא למחאת יוצאי אתיופיה? ומדוע הקשבה לגננת הייתה מונעת אותה? פרסום הסרטון בו מכים שוטרים את החייל דמאס פקדה, בן העדה האתיופית, הביא לגל מחאה שהרעיד את הארץ. הסרטון כמובן היה רק גפרור שהצית חבית חומר נפץ שהצטבר כבר שנים רבות.
ממה הורכב חומר הנפץ? יש שיאמרו "אפליה", אחרים יגידו "אלימות משטרתית" ויש שיצעקו "גזענות". אך ייתכן שהמרכיב החשוב ביותר הוא דווקא חוסר הקשבה. אם רק יותר אנשים היו שומעים לגננת שביקשה להקשיב כשחבר מדבר. אולי כל זה לא היה קורה.
לו אנשים היו מקשיבים יותר, הם היו מגלים גם שאלימות, כזו שבה שוטרים מכים את בן העדה ומטיחים אותו לרצפה ללא הצדקה, היא רק סימפטום לבעיה רחבה בהרבה שבה נתקלים מי שאינם שייכים למיינסטרים של החברה הישראלית. אפליה מזיקה היא לא רק שוטר שבמקום להקשיב נותן אגרוף בפרצוף. לפעמים הביטוי שלה הוא הרבה יותר שקט, אבל הרבה יותר מזיק.
ליהיא קורן, סטודנטית לעבודה סוציאלית מתל חי מספרת: "במסגרת עבודתי עם עולים חדשים מאתיופיה, ליוויתי משפחה של תשע נפשות שעלתה לפני שלוש שנים לישראל וזה עתה עברה ממרכז הקליטה אל מגורי הקבע. לפני כחצי שנה נודע לי שב', בת השבע, מאושפזת בטיפול נמרץ במצב קשה. כשהגעתי סיפרו ההורים ששבועיים קודם-לכן התלוננה ב' על כאבי בטן ובקופת-החולים נשלחה לביתה כלעומת שבאה לאחר שהרופא התקשה לתקשר עמה בשפתה. שבועיים לאחר-מכן הגיעה לבית-החולים עם התפוצצות תוספתן".
יש לציין, כי גם בבית-החולים, במשך שבע שעות בהן הייתה הילדה על שולחן הניתוחים, איש לא הסביר למשפחה המודאגת מה מצבה. מקרה זה הוא רק דוגמה אחת לכך שהזנחה והיעדר נגישות שפתית בשירותי הבריאות, יכולים להיות מסוכנים בהרבה מאשר עוד אגרוף.
גם במקומות אחרים עלולים מי שעברית אינה שפת אמם להיתקל בקשיים. מסגנאו אבבה, בן העדה וסטודנט לעבודה סוציאלית מספר: "פעמים רבות בני העדה האתיופית שפונים ללשכות רווחה מגלים שאין להם אם מי לדבר. אם כבר יש, אז מקום לקבל טיפול מאיש מקצוע, מטפל בהם מישהו שאולי יודע את השפה. אבל ההכשרה שלו בשירותים סוציאליים היא שטחית מאוד ובטח לא אקדמאית. מעבירים אותם קורס מזורז והם נותני השירות היחידים שנגישים למי שאינו יודע עברית".
גם כאשר מתגברים על מכשול השפה, פוגשים יוצאי אתיופיה באנשי טיפול שלרוב לא מכירים לעומק את תרבות העדה. אי-הרגישות התרבותית גורמת הרבה פעמים להימנעות מהגעה לטיפול בלשכות הרווחה וכך נמנע מהם השירות החשוב הזה.
חוסר ההקשבה של הציבור והתקשורת מתגלה בפן חשוב נוסף. קצת יותר הקשבה הייתה הופכת את המחאה, הכוללת חסימת כבישים ראשיים למיותרת. על אבי מתוקו שמעתם? חודשיים לפני שפורסם הסרטון של דמאס פקדה, הופצה ברשת תמונתו של מתוקו, בן העדה האתיופית, מצטלם עם שלט שמזהיר שהיום הוא סבל מאלימות משטרתית ומחר זה מישהו אחר. מחאתו שבאה לאחר מקרה אחר של התעמרות מצד שוטרים, הייתה עדינה ואלגנטית. אבל נראה שהחברה הישראלית לא רגילה להקשיב לרחשים קטנים ומגיבה רק כשזה מתפוצץ לה בפרצוף וחוסם את איילון.
אם היינו יודעים להקשיב יותר. כנראה שיותר ויותר אנשים היו מבינים שהבעיה כרגע היא לא של יוצאי אתיופיה. הבעיה היא של כל מי שחי בארץ הזו ורוצה לגדל בה ילדים בחברה המאפשרת לכל אחד להרגיש בעל ערך. כשנבין זאת, במקום הפגנות של בני עדה מסוימת העומדים כמעט לבדם, נראה צעדה חגיגית ומשותפת של נציגי כל החברה הישראלית על כל גווניה.
