אמנים יהירים וגסי-רוח

חופש הביטוי הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו מבלי שיוטלו עליו הגבלות שרירותיות, אבל אין פירושה של זכות זו שהיא מתירה לכל אדם להציג את המציאות באופן מסולף. עם זאת, יש להבין כי היכולת לתאר את המציאות במדויק תלויה בנקודת הראות של מי שמבקש לממש את זכותו להבעת דעה. כדי להבהיר את הסוגיה ראוי להביא דוגמה היסטורית מאירוע שהכל מכירים: איך הרג משה רבינו איש מצרי. בשפה היבשה של התנ"ך מסופר כך: ויְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹותָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. מנקודת הראות היהודית של חופש הביטוי, ניתן לתאר את משה כמנהיג נחוש המגן על בני עמו מפני הרוע. לעומת זאת, יכול להיות שכותב העתים המצרי היה מתאר את מעשהו של משה כרצח. המאבק על חופש הביטוי מעסיק את האנושות שנים רבות. בישראל התפתח המאבק הזה במיוחד מאז קום המדינה, אך בשנים האחרונות הוא הפך למוקד של תבערה בין הישראלים הנאבקים על זכותו של עם ישראל לשוב למכורתו ההיסטורית, לבין הישראלים התומכים במאבקם של הפלשתינים המבקשים למחוק את הישות הישראלית מן המפה. בלהט היצרים שהתפתח לתבערה, נחצו הרבה גבולות. בינתיים המלחמה לא תמה, היא רק מתעצמת. עכשיו הגיע המאבק גם לחיפה, העיר המעורבת שבה חיים בשיתוף ובהרמוניה יהודים וערבים. יהירות שאין כדוגמתה מקור המריבה נעוץ במחזה בשם "הזמן המקביל" שהעלה באפריל 2015 התיאטרון הערבי "אל-מידאן", המתקיים בעיקר בזכות התמיכה הכספית שמעניקה לו עיריית חיפה בראשות יונה יהב, הידוע כמצנט לענייני אמנות המוכן להשקיע הרבה לקידום עירו בתחומי התרבות והאמנות. המחזה מבוסס על סיפור חייו של הפלשתיני וליד דקה, שהיה חבר בחוליה שרצחה את החייל משה תמם ז"ל. בעקבות מחאות של משפחת החייל שנרצח ומשפחות שכולות אחרות, החליטה עיריית חיפה על הקפאת התמיכה והקימה ועדה לבחינת צעדים אפשריים נוספים. כנגד ההחלטה הלגיטימית הזו - שהתקבלה על דעתה של מועצת העיר חיפה - נזעקו במהירות מוקירי הצד הפלשתיני, כאילו מטעמי הגנה על חופש הביטוי השייך רק להם, כמעט כמתת אל, ופרסמו עצומה כנגד העירייה. על העצומה חתומה להקת אמנים תל אביבים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. מי שחיבר את הטקסט המחוצף וגס הרוח של העצומה, כנראה חש את עצמו כבעל מעמד נישא מכל אדם שמותר לו אפילו לירוק, ללא בושה, לבאר שממנה הוא שותה. בזעם כמעט בלתי נשלט הביע מחבר הטקסט של העצומה את דעתו במילים החצופות הבאות כנגד העירייה: "הקלות הבלתי נסבלת שבה נקטתם בצעד הברוטאלי של השעיית התמיכה לתיאטרון, מדאיגה, מקוממת ומעוררת שאט נפש... אתם לא בעלי הבית, אתם משרתים את הציבור. תיאטרון 'אל-מידאן' איננו שלכם. התמיכה הזאת היא לא דמי כיס שאתם יכולים לשלול באלימות מילד שסרח, לדעתכם. מרגע זה ואילך אין לכם שום זכות להתערב בתכנים ובוודאי שאינכם יכולים להתנהג כמו בעל המאה, לאיים, להשעות, לדרוש מעורבות בתכנים. אנחנו קוראים לכם לחזור בכם מידית מההכרזה על ההשעיה ולהפוך את הסדר: לערוך בירור זהיר ורק במקרה הכי גרוע לבקש מהתיאטרון, בנימוס, לשקול מחדש את עמדתו". על המכתב היהיר הזה, שעד כה אין לדעת מי חיבר אותו כנראה בשעה שהסתתרה בינתו, חתומים בין השאר: עמרי ניצן מנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי; חתן פרס ישראל הכוריאוגרף ומנהלה האמנותי של להקת בת שבע אוהד נהרין; איתי טיראן; ליאורה ריבלין; הסופר ניר ברעם; יגאל עזרתי מנהל תיאטרון יפו; הבמאית אופירה הניג; השחקן דורון תבורי; יוסי שריד; הסופרת צרויה שלו; השחקן יוסף אבו ורדה ואחרים. "שישתו כוס מים צוננים" תגובת העירייה לא איחרה לבוא וגם היא לא בחלה במילים קשות: "קראנו את העצומה החצופה והבוטה. אין בנו ספק כי רשימת האמנים הארוכה המצורפת אליה כלל לא קראה את הנוסח המתלהם והמתנשא. הצעתנו למנסחי העצומה כי ישאירו את הלהט, הרהב והדרמה לבימת התיאטרון. ההחלטה למנות ועדה אשר תבדוק את התקשרות עיריית חיפה עם תיאטרון 'אל-מידאן' התקבלה פה אחד על-ידי כל חברי מועצת העיר, כולל סגן ראש העיר הד"ר סוהיל אסעד שהינו חבר בוועדה. אנו מקווים כי מנסחי העצומה ינוחו מעט מהפאניקה והיללות, ישתו כוס מים צוננים ויניחו לנבחרי כול הציבור למלא בתבונה את תפקידם". אם אומנם החתומים על העצומה לא קראו את הטקסט לפני ששיגרו אותו - הם ראויים לכל גינוי, ממש כאילו חתמו על צ'ק בשעה שידעו שאין לו כיסוי. אבל דבר חשוב אחד צריך להיות ברור להם; זכותם להביע את דעתם, אבל בדיוק באותה מידה זכאית העירייה להביע את דעתה. ובשם הזכות האלמנטרית הזו הגיעה העירייה להחלטה להפסיק את המימון, שהרי המשך הקצאת תקציבים לפעילות התיאטרון הערבי, יכול היה להתפרש כאילו נבחרי העיר החליטו ללבות אש בין יהודים לערבים בחיפה. למקרא דברי היוהרה והאלימות המילולית של להקת אנשי הרוח התל אביבית, אפשר בקלות להגיע למסקנה, כי לא תמיד מי שרואה את עצמו כאמן מצליח, ניחן גם במעט שכל-ישר, וכי לא תמיד מתת היכולת האמנותית היא מכשיר טוב להבנת המציאות שבה אנו חיים. ולבסוף עצה מעשית לכל המנסים ללבות את התבערה: מי שמנסה להטיל את מימיו הבאושים אל הבאר הציבורית המאפשרת את קיומו ושממנה הוא מרווה את צימאונו - סופו שייוותר יבש וצמא וייאלץ לממן מכיסו, ולא מן הקופה הציבורית, את כל גחמותיו, יהיו אשר יהיו.