שנאת השמאל את הימין מעבירה אותו על דעתו.
ציפי לבני, שלא עברה שום הליך דמוקרטי של בחירה במפלגת העבודה, התיישבה לה על כיסא שנדחף לעברה על-ידי
איתן כבל (ואולי היה זה יצחק בוז'י הרצוג?), על-מנת שתשב, איך לא, לצד ועם הרצוג וכבל. הטריאומוויראט... נוסח ימי ברז'זנייב. המנהיגים הדגולים. הבעת פניה של
שלי יחימוביץ' אמרה הכל... לבני התיישבה בהבעה אדישה, המקום הזה הרי נועד לה מימים ימימה. היא אף קמה להשמיע את דבריה אחרי הרצוג. בהתבטאות ששחררה לתקשורת אמרה כי ראש ה
ממשלה נתניהו הוא כמו זיקית. משנה דעתו והחלטותיו חדשים לבקרים... ועוד הודיעה לבני, כשהיא מישירה מבט אלינו, הפלבאים, הסכיתו נא: "אני לא מחפשת כסאות אלא דעות לחבור אליהן". הלו, גב' לבני, מי הזיקית כאן? ומי החליף כסאות ומפלגות אין ספור פעמים? באמירות מעין אלה היא מתעתעת באינטליגנציה שלנו וגם בזכרוננו. די לזילזול שאת מפגינה כלפינו, גב' לבני!
קשה להעריך עכשיו ידו של מי תגבר בהתמודדות המסתמנת במפלגת
המחנה הציוני - בין לבני לבין יחימוביץ'. ללבני, ה"מחפשת דעות ולא כסאות", כפי שהיא אומרת, אין שום סיכוי בהתמודדות כזו, דווקא משום שאכן מדובר בהתמודדות על הפן האידיאולוגי של המחנה הציוני. איזו אחיזה יש ללבני בפן הזה, הנטוש ככלי אין חפץ בו, על-ידי הרצוג ועל ידה, אחרי שהחליפה ארבע או חמש כסאות בשנים האחרונות? במהלך מערכת הבחירות האחרונה נטש המחנה הלאומי כל סממן וזיק של אידיאולוגיה. האידיאולוגיה היחידה הייתה "רק לא ביבי". הלזה ייקרא אידיאולוגיה? מה גם שהוכח על-פי תוצאות הבחירות כי הבוחר השליך אותה לפח הזבל הפוליטי.
אחת לאחת זכה נתניהו בניצחונות, אם קטנים ואם גדולים, בדרכו הנפתלת אל ההצבעה בקלפיות. האחד היה נאומו בקונגרס ודרישתו לשינוי מהותי בהסכם הרע המסתמן עם אירן. ומה אכן קרה? לפני ימים ספורים קיבל הקונגרס בארה"ב ברוב גדול מאד, את בקשתו. ההסכם עם אירן יובא אל הבית כדי לקבל את אישור הנבחרים. ניצחון גדול וחד משמעותי לנתניהו. מה עשו עם החלטה זו אמצעי התקשורת בארץ? נו, התשובה הרי ידועה לכם הקוראים... מאמץ גדול לטאטא אותה אל מתחת למרבד ההכחשה וההתעלמות.
תחנות אחרות בדרכו של נתניהו היו הסקרים. אלה ביישו את מקצועות העורכים אותם. גם כאן רבים הם אלה שיש לחייבם באכילת כובעיהם.
איילת שקד ותפקודו של ביהמ"ש העליון
בימים האחרונים רעשה הארץ סביב מינויה הצפוי של שרת המשפטים. כדי לנגח אותה נשלפו מן הבוידעם אמירות שונות שאמרה על תפקודו של ביהמ"ש העליון. שקד איננה היחידה האומרת דברים כאלה, רוב רובו של הציבור חושב כמוה. תחושה זו התחזקה מאוד מאז פסק העליון את פסיקותיו לגבי מהגרי העבודה בדרום תל אביב, תוך כדי הפגנת יחס מפלה ובוטה כלפי תושביה היהודיים של דרום תל אביב.
הטוענים נגד מינויה של שקד לא מוכנים להשלים עם העובדה שלשרת המשפטים המיועדת יש אג'נדה משלה... ומדוע? כי כפו עלינו עידן של קולקטיביות רעיונית בכל הקשור לביהמ"ש העליון. עידן שעיצב
אהרן ברק כדמותו וכצלמו. רק לנשיא לשעבר ברק מותר היה שתהיה לו אג'נדה משלו וגם מותר לו להכתיב אותה ולכפות אותה בכוח על המערכת... לכולנו זכור האירוע הקשור לפרופ'
רות גביזון. עת דחה ברק הצעה למנותה לעליון. מדוע? כי "אין לה האג'נדה המתאימה". כך פסק אלוף הדמוקרטיה... אהרן ברק: אתה טובל במקווה טהרה כשקופת שרצים גדולה ומכוערת בידך!
ונחזור ל
איילת שקד. על פניו הבחירה נראית מצויינת. מדובר בנבחרת מעולה שלה מצפון חברתי. היא תוסיף שיקול דעת לאומי, רעננות וצבע למערכת העתיקה והעבשה.
נשיאת העליון
מרים נאור הצטרפה במפגש המוזכר להלן והוסיפה את תרומתה לדיון: פגיעה בביהמ"ש העליון, אמרה, היא פגיעה ב
כבוד האדם וחירותו. כבוד הנשיאה, האומנם לא התגנבה לדעתך המחשבה שהעליון הוא הוא מקור הפגיעה בכבוד האדם שאת מלינה עליה? בפסיקות הקשורות לדרום תל אביב. פסקתם פעמיים נגד הממשלה. מדוע העדפתם את כבוד האדם וחירותו של מהגר העבודה מסודן על פני כבודם וחירותם של תושבי דרום תל אביב?. הפליתם אותם בקלות בלתי נסבלת המוכתבת על-פי הנחיות ה"פוליטיקלי קורקט", מדוע? משום שהם בני הדת הרווחת? משום שהם חלק מהרוב ולכן אין הם נכללים ב"כבוד האדם וחירותו"? נשיאת העליון, בג"ץ במו ידיו פגע בכבוד האדם בדרום תל אביב. אולי עכשיו ניתנת לכם עוד הזדמנות לתיקון העוול!
החבורה מתכנסת... במשכן הנשיא
לפני מספר ימים חזינו כולנו במפגש הזוי שכנראה זומן על-ידי נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרן ברק. ברק פרש לפני למעלה מתשע שנים, אבל ממשיך לבחוש בעניינים כאילו הוא עדיין שם. הכנס שהתקיים בבית הנשיא ובהשתתפותו, הראה בצילום בזק את ברק לשמאלו של הנשיא. התמונה הזו הורדה כעבור זמן קצר ולא חזרו להציגה, כנראה על-פי בקשתו של נשיא המדינה.
הכנס היה אמור למחות על כוונת הממשלה המוקמת לצמצם את סמכויותיו של ביהמ"ש העליון. למראה הבעתם הזחוחה של משתתפיו, ניתן היה להעריך כי הם יצאו מן המפגש הזה וכל תאוותם בידם. אלא שאי-אפשר היה להשתחרר מן התחושה המוזרה שנשיא המדינה הובל אל הכנס הזה באונס ומתוך חששו מהחבורה הזו, שהזמין אל משכנו. רענון קצר לזכרוננו: ב-2001 כאשר הורכבה ממשלת ליכוד והסתמנה האפשרות שהוא, רבלין, ימונה לשר המשפטים, הופיעה יש מאין חקירה נגדו בחשד לטובות הנאה כל שהן. החקירה אח"כ נסגרה אבל כמובן סיכלה את אפשרות מינויו כשר משפטים. בס"ה נסגרו 7 תיקים שנפתחו נגדו גם בעילות מגוחכות. חלקם על-ידי מזוז, בגין העדר אשמה. אז אמר רבלין ו"מי יחזיר לי ולמשפחתי את הכבוד שאבדתי?"
ב-2003 התעמת רבלין, שהיה כבר יו"ר הכנסת, על-רקע ההינתקות, עם אהרן ברק, ותקף את האקטיביזם השיפוטי שלו... ומה הוביל אותם עכשיו למפגש ההזוי בבחינת "שבת אחים גם יחד", ודווקא בבית הנשיא? חשש מפני פגיעה צפויה בעליון ע"י שרת המשפטים העתידה וחבריה? כבר אמרנו. האהבה המופלגת לנתניהו. אולי. האם ראוי שכך יחל מוסד הנשיאות את צעדיו הראשונים בתחום הרגיש ביותר: מערכת היחסים בין הכנסת לממשלה? מי האיש הלוחש על אזנו של נשיא המדינה?
