כפי שהיה צפוי הנושא של "מחאת יוצאי אתיופיה" מוחזק בסדר היום הלאומי שלנו ממש בכח על-ידי אמצעי התקשורת הידועים כעושי דברה של הקרן החדשה:
גלי צה"ל, ידיעות, הארץ וערוצי טלוויזיה. בקליטת עולי אתיופיה קיימות בעיות רבות אך האם היו אי-פעם עליות שקליטתם לא נלוותה בבעיות גדולות או קטנות?
במאמר שפרסמתי לפני כמה ימים ניסיתי לתאר את השפעת ארגוני הקרן החדשה על המאבק של עולי אתיופיה לשיפור מצבם החברתי והכלכלי בכל ההיבטים – מאבק לגיטימי וחיובי מבחינתם וגם מבחינת רוב רובם של אזרחי ישראל. התערבות הקרן החדשה חיבלה במאבקם, אך חשוב שארגונים ומפלגות יהודיים ישתתפו במאמץ שלהם לשנוי המצב העכשווי הטעון שיפור ממשי.
ידוע לכולנו שתהליך הקליטה של כל העליות היה מלווה בקשיים ומשברים רבים. לעולי אתיופיה התאסף עוד משבר נוסף – מחברה כפרית פטריארכלית הם נזרקו לחברה עירונית מודרנית בלי שום הכנה לכך. ריכוזם בשכונות מסוימות השפיע על בידודם והפך את קליטתם לכואבת יותר. השוואתי את קליטתם עם עליות אחרות ופתאום הבנתי שהשוני העיקרי הוא השוני בתקופת עלייתם – רובם עלו בתקופת אוסלו, בהיעדר יישובים חדשים שהקימו לקליטת העלייה האתיופית, להבדיל מתהליכי קליטה של יהודי תימן, מרוקו, קורדיסטן, ברית המועצות ואחרים. לעלייה מעל למאה אלף איש לא הקימו אף יישוב!
הסיבה היא - בתקופה בה הם עלו ארצה (רובם עלו בתקופת אוסלו) כאשר ההתיישבות (ההתנחלות – לפי חסידי הנסיגות ומכירת הארץ בעד בצע כסף) נהפכה למילת גנאי, בעזרה פעילה של מפלגות השמאל, התקשורת וגם ארגוני הקרן החדשה. הם הכניסו את עולי אתיופיה לגטאות והפכו את קליטתם לבעייתית יותר, חיפשתי נתונים רשמיים על פיזורם ברחבי הארץ ומצאתי טבלה מעניינת במאמרם של שרון הורנשטיין ועוז אלמוג "דפוסי מגורים בקרב עולי אתיופיה" משנת 2009 (אין הרבה נתונים מהשנים האחרונות), מציג אותה כאן:
קטע מהמאמר:
"...קיימים הבדלים בין המחוזות בכל הנוגע לשיעור העולים שהגיעו לארץ לפני 1989 לעומת אלה שעלו אחרי 1990. בקרב העולים החדשים יותר שיעור המתגוררים במחוז מרכז גבוה יותר ושיעור המתגוררים במחוז הדרום נמוך יותר בהשוואה לעולים הוותיקים. שיעורי העולים החדשים המתגוררים במחוזות ירושלים וחיפה גבוהים אף הם מאלו של הוותיקים, ואילו שעורי המתגוררים במחוז צפון ובמחוז תל אביב נמוכים יותר....".
קודם כל בטבלה בולטות לעין מספר עובדות:
- רוב עולי אתיופיה שוכנו באזור המרכז – אזור בעל צפיפות אוכלוסייה הגדולה ביותר.
- במקום השני – מחוז הדרום – אזור, בו היה אפשר להקים עשרות יישובים חקלאיים חדשים למען העלייה האתיופית – בארץ מוצאם רובם חיו ביישובים כפריים, אך דחסו אותם לתוך היישובים הקיימים ללא בדיקה האם קיימת שם תשתית חברתית לקליטתם. היו יישובים בהם קליטתם הצליחה ובאחרים – לא כל כך.
- הכי חשוב – ביהודה ושומרון וחבל עזה, בהם תנאי הקליטה היו הטובים ביותר, ממשלות אוסלו וההינתקות לא רצו לקלוט עולים. רק בודדים (לפי הטבלה רק 1.5% מקרב עולי אתיופיה), כנראה בכוחות עצמם, הגיעו לשם - ובטוח שקליטתם הייתה המוצלחת ביותר.
- עוד גורם חשוב לקליטה מוצלחת של העלייה – מערכת החינוך. גם כאן בשלב התחלתי קליטת ילדים והנוער מאתיופיה בוצעה במסגרת מערכת החינוך הממלכתית-דתית – מערכת המקנה לתלמידים ערכי היהדות והציונות, הכרחיים לייצוב האופי הבסיסי של אזרחי המדינה. בשלטון ממשלות אוסלו למיניהם, בהשפעת שרי החינוך האנטי ציוניים מסוגם של יוסי שריד או יולי תמיר ילדי עולי אתיופיה פוזרו ל"מוסדות חינוך" בהם לחינוך לא היה זכר, אך תקציבים מוגדלים שהמדינה הייתה מוכנה להשקיע בחינוכם התקבלו ממש בברכה. התוצאה ידועה: לפי נתונים הסטטיסטיים ב-2014 בכלא אופק (הכלא לקטינים) היו כ-30% מהעצירים – יוצאי אתיופיה (ויקיפדיה). המסקנה: עבריינות בקרב נערים יוצאי אתיופיה היא בעיקר כשל של מערכת החינוך.
לסיכום:
- בגדול אפשר להגדיר את קליטת העלייה האתיופית כמוצלחת, לאור תנאי הפתיחה הבעייתיים, קודם כל בזכות הדור הצעיר המצטיין בתחומים רבים של חיינו ומגלה מעורבות הולכת וגדלה בחיי עם ישראל ומדינתו.
- צחוק הגורל - כל האלה האחראיים על הכשלים בקליטת עולי אתיופיה, כולל הקרן לישראל החדשה (שהיא השלוחה של השירותים החשאיים של "ידידינו" מקוב ומרחוק), יוזמי הסכמי אוסלו שהרסו את המדינה במשך יותר מעשרים שנה, מנסים להתסיס את בני העדה נגד מדינתם.
