תקופת בין-המלחמות של ששת הימים ויום הכיפורים מומחזת ונולדת מחדש במחזמר הזה. החל מתקופת הנצחון ושחרור כל שטחי ארץ ישראל עליה חלמו היהודים אלפיים שנות, המשכה בקרבות ואבידות בנפש, פגעי מלחמה כואבים, ועד להלם של מתקפת האויב באמצעו של יום הכיפורים - הכל מומחש בצורה כה נפלאה על-ידי השחקנים המסיימים או-טו-טו את לימודיהם בבבית צבי. שיריו של יאיר רוזנבלום היו ויהיו נכס לאומי, שלערכיותם אין דומה בשירתנו מאז נפטר המוסיקאי הנדיר הזה. כל הופעות הלהקות הצבאיות אז, ששיריו של רוזנבלום היו המסד שלהן, היו חוויה שלא תישכח. כמובן, גם הודות לעבודת הצוות עם הבימאי אז דני ליטאי המנוח. מות שניהם הותיר את השטח לייבוש טוטאלי. ואולי עוד קודם לכן, כש"שיר לשלום" גרם לרפול לבטל את כל הלהקות הצבאיות, ובזה חתם תקופה, בה שכרון הנצחון הפך לשבר מיתולוגי ברוח העם. השיר גם חותם את ההצגה, בהביאו את התרגשות הקהל לשיאה. בחירתו של הבימאי להחליף בין קולות הסולנים של אז מבנים לבנות ולהפך, צלחה כאן ולא איכזבה, חרף היותם של קולותיהם של מירי אלוני, מוטי פליישר, ששי קשת, שלמה ארצי ורבקה זוהר עדיין מהדהדים בזכרוננו כה עמוק. המחזור המסיים של בית צבי חונן בבעלי קולות ויכולת משחקית כאחד, שהמחישו לאורך השנה שהכשרונות בתחום התיאטרון הישראלי משתבחים מדי שנה, והתוצרת על הבמה פשוט מעולה. כשברקע המחזמר משמש ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" כמקור לסיפור של "מיקה שלי", גם אם הועתקה התקופה שלו מימי הפלמ"ח טרום הקמת המדינה לתקופת בין שתי המלחמות, הרי הלב נצבט לא פחות מ"הוא הלך בשדות" גם במחזמר המלא שירים שעד היום מסובבים לך את הבטן. הוא מתרכז באהבת נעורים מימי התיכון של צעירים ויפים, שרוחם טהורה ומלאה עליצות, והמלחמות הופכות עליהם את הגורל, ומזמנות להם המשך כה שונה מהמתוכנן. גידי (אבירם אביטן הכובש את הקהל ביכולת משחקו הדרמטי כמו גם בכשרון שירתו) מאוהב במיקה (סיוון רוזנברג היפה גם בקולה), וכמוהו גם ארי (נדיר אלדד המחונן, שיש בו משהו החודר ללב כל צופה, נוכחות בימתית שאי-אפשר להתעלם ממנה וקול משובח). הלם הקרב גורם לגידי לעזוב את הארץ ואת הכל מאחוריו, כדי להשתחרר מההלם, בעוד ארי פונה לישועה מהדת. מיקה נישאת לארי, אך הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים. הסצינה בה נערכת התפילה בבית הכנסת, כשלפתע נשמעת האזעקה - פורם לכל מי שחווה זאת אז, את כל התפרים בלב שנידמו כחזקים. לעומת זה, הסצינה החלומית-הסוריאליסטית המדהימה בה מבוצע השיר "עליסה", והדמויות עוטות המסכות, הפיאות והאיפור מחזירות אותנו לימי הילדות של עליסה בארץ הפלאות, עם מלכת הקלפים, הכובען המטורף וכל יתר הדמויות שקורמות עור וגידים. סצינה שהיא משהו מופלא ומקסים ברמות. פצעי הלב של המחבר מתממשים על הבמה בשירי "יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הייה לי חבר הייה לי אח", כשיהב קדוש בונה באכספרסיביות את תפקיד החייל הפציפיסט, שמסמל את תחילת השבר שבעם. תפקיד שלפני שנים לא היה יכול להתאפשר על הבמה, אלא רק הודות לפתיחות והשינוי בתפיסת העולם של כולם אצלנו ובעולם. יהב קדוש מקסים בתפקידו המוחצן כ"אלישע", וכך מרגש גם שוקי אינדורסקי כקצין הכה גברי ומצ'ואיסטי, עם הלב שנתון לאהובו אלישע, על כל התלבטויותיו האם לצאת מהארון או לא; כך גם מקסימים בשירתם ובמשחקם שיר קאופמן כ"נועה", נאור מזרחי חודר לכל לב כ"מני" בחן הכובש שלו, חני יחזקאל כאמו של גידי, הילדה עם הצמות שכאילו עבורה נכתב השיר "בשמלה אדומה" מרנינה בקולה לכל אורך ההצגה, ובמיוחד הוסיפו נופך קומי ועליצות צמד השוטרים הצבאיים שחר פולק, שעושה בהצלחה גם את הרופא, ועמית גיל. הקורוס הגדול המצוין, שחלקו מתחלף עם בעלי התפקידים הראשיים, התפאורה הכה חכמה של אבי שכווי, המנצלת יפה את הבמה הגדולה של ת' ר"ג, הניהול המוסיקלי של אפי שושני, שאחראי גם לעיבודים של השירים, הכוריאוגרפיה בעלת האמירה של גיל קרלוס הרוש, והתאורה המצוינת של אורי מורג, עם התזמורת החיה על הבמה, עושים בבימויו של גדי ענבר את ההצגה לחוויה מסעירה, שחבל שהיא יורדת בעוד כמה ימים לאחר 40 הצגות רצופות עם אולם מלא וגדוש. היה ראוי שהיא תוצג בפני עוד ועוד תלמידי תיכון, הן כנתח היסטורי-אמנותי, יחד עם לקחים שיספגו הצעירים בצד החוויה. בטוחני ששרת התרבות מירי רגב הייתה נענית להצעה לו צפתה בהצגה.