דנקנר ומרגלית במאמרם המשותף ב"מעריב" עשו היסטוריה עיתונאית. עד כמה שזכור לי, הם הראשונים בעיתונות הישראלית שהציבו ככותרת ראשית פובלציסטיקה ולא חדשות.
להחלטה שוברת המוסכמות הזאת, להציב מאמר ככותרת הראשית, קדמו בוודאי מספר ישיבות מערכת. בטוחני שחברי המערכת לא העלו בדעתם איזה גל אדיר של תגובות יציף את האתר של "מעריב nrg".
תקדים נוסף, שכמדומני לא היה דוגמתו באינטרנט החדשותי הישראלי, הם קרוב ל-2,300 תגובות שנקלטו באתר, עד לכתיבת המאמר הזה, ועוד היד נטוייה, הנושא עדיין חי ורותח באוויר.
מי אם לא אנחנו המרבים לקטר במאמרים ובתגובות ב-nfc שחייבים לברך אותם ביישר כוח.
לקטני האמונה שבינינו באשר לכוחו של עיתון לזעזע ולגרום לשינויים פוליטיים, ראוי להזכיר כי דווקא שותפו של אמנון דנקנר לכתיבת המאמר, דן מרגלית, היה זה אשר חשף את חשבון הדולרים האסור של לאה רבין והביא להתפטרותו של ראש הממשלה.
אגב, ממקרה זה אנחנו יכולים ללמוד איזו כברת דרך אדירה עברנו מאז בשדה השחיתות והסיאוב. היום אין עוד בושה, כולם בורחים מאחריות, מצפצפים על החוק, הנורמות נשחקו עד עפר.
לפיכך, יש לקוות שהקמפיין הציבורי לביעור השחיתות בצמרת, בה פתח "מעריב", יישאר על סדר היום הציבורי שלנו לאורך זמן כשהוא ניצב בראש סולם העדיפויות. ייתכן שיקום גם מוטי אשכנזי צעיר ונחוש מודל 2005 שיביא אולי לניקוי האורוות.
לפיכך, חלילה לנו מלהיות קטנוניים ולבוא חשבון עם השניים בשאלות קנטרניות כמו היכן היו עד היום? מדוע שתקו? האם אינם פועלים ממניעים זרים, כמו הביקורת על ג'ודי ניר מוזס שהיא מבעלי העיתון המתחרה. כמו-כן מיותר לטחון את העבר ולהאשים בשחיתות את מפא"י ההיסטורית. אכן הם בנו את המסד לשחיתות. האם היום כשאחרים בונים את הטפחות המסקנה היא שיש להמשיך גם היום בשתיקת הכבשים?
וכפי שכתבו דנקנר ומרגלית במאמרם חוצב הלהבות - השחיתות סכנתה לישראל גדולה מהחמאס או החיזבאללה - לכן עלינו להתאחד כולנו ימנים ושמאלנים, עשירים ועניים, עולים וותיקים, דתיים וחילונים, להרים את ישבננו לצאת להפגנות המוניות ולהביע את מחאתנו בכל דרך לגיטימית אפשרית.