הארץ כולה עוסקת במאמרם של עורך "מעריב" אמנון דנקנר, ושל הפובליציסט הבכיר בו דן מרגלית, בגנות אלה המוצגים על-ידם כסמלי השחיתות וקלקול המידות בישראל: ג'ודי שלום-ניר-מוזס, פנינה רוזנבלום ועוזי כהן. שלושת אלה מוזכרים בשמותיהם, אך המאמר מגנה בתוקף רב גם תופעות שחיתות אחרות שעלו ופרחו בקרבנו לאחרונה. ממש מלאה הארץ חמס, כסדום היינו ולעמורה דמינו, לדברי דנקנר-מרגלית.
לאחר פרץ ההתרגשות והדמעות הראשון, למקרא מאמר כה אמיץ ונוקב, המעמיד את עם ישראל על תופעת השחיתות, זכרו לפחות חלק מהקוראים הנרגשים כי אותם עיתונאים אמיצים חברו לעיתונאים רבים אחרים בהשתקתה של שחיתות, שלעומתה מנהגי הוולגריות בנוסח ג'ודי ושות' בטלים בשישים. נזכיר את שתי הדוגמאות הבולטות:
התנהלותו המושחתת-בעליל של אריאל שרון, בפרשיות הקשורות למשפחתו ובפרשת ה"הינתקות" שלו גם יחד, זכתה בהתעלמות כמעט מוחלטת בתקשורת, לרבות "מעריב".
זהו ראש הממשלה הידוע כמבחין בכל ניע סביבו, שלא ידע ולא שמע על רווחיו העצומים של בנו, המתגורר איתו באותו בית והניזון יחד עמו מאותו חשבון-בנק, במשפחה שהלכידות והאחווה היתה תמיד גאוותה; זהו ראש הממשלה שבנו התמיד בשתיקתו בהיחקרו על מעשי אביו, והאב לא פנה אליו פומבית בקריאה לחדול מהשתיקה, מאחר שאין לו (לאב) שום סוד פלילי מפני המשטרה; וזהו גם ראש הממשלה אשר ידע כי המשטרה מנמקת את הימנעותה מחיפוש בבית בנו, בתואנה (המטופשת והמשוללת יסוד) כי זהו גם בית אביו בעל החסינות, והאב (ראש הממשלה!) לא טלפן מיד למפכ"ל והזמינו לחפש בביתו ככל שיחפוץ, חסינות או לא חסינות, שכן כאמור אין לו מה להסתיר מהמשטרה.
ראש הממשלה, שדברים אלה מעידים כמאה עדים על התנהלותו המושחתת, זכה בחסינות כמעט מוחלטת מהתקשורת, משום שפנה לעבר מדיניות שהתאימה למאווייהם האישיים של העיתונאים. וכשדן מרגלית הואיל בטובו לכתוב גינוי רפה, היה זה בנוסח "אך כעת כבר מאוחר מדי, וביטול ההינתקות יגרום נזק רב". על דעתו של מרגלית לא עלתה האפשרות, ש"מעריב" יעמוד בראש מאבק ציבורי לסילוקו של המושחת ממשרתו.
ושרון הוא ראש הממשלה, שאנשי "מעריב" יודעים היטב כי התנהלותו הפוליטית בכל פרשת ה"הינתקות" מושחתת ומשחיתה אף היא. מפיטורי שרים להשגת רוב מלאכותי בממשלה, עד הפרת התחיבותו המפורשת לכבד את תוצאותיו של משאל המתפקדים; מהצעת אתנן פוליטי להשגת רוב לתוכניתו, בהיקף שלעומתו המיצובישי שהעניק רבין המנוח מהווה צעצוע, עד ניסיון להמיט עלינו מבול של מינויים לעושי רצונו בכנסת; מסירובו המוחלט לבקש אישור העם במשאל-עם או בבחירות, למהפך המוחלט שעשה בדרכו המדינית – את סירובו זה נימק כזכור באילוצי לוח הזמנים לביצוע ההינתקות – עד המניפולציות הזולות שעשה בהארכת לוח הזמנים, שלפתע התגלה כי ניתן בהחלט להגמישו, כדי להתחשב כביכול במועמדים לעקירה, אך למעשה להתחנף בפני החברים העוינים במרכז הליכוד.
אותו ראש-ממשלה נהנה מחסינות כמעט מוחלטת בתקשורת החסודה שלנו, שמצאה לעצמה גיבוי בהכשר הפורמלי-טכני שנתן ביהמ"ש העליון למעשים אלה (ולדעתי, חלק מאותה פסיקה תילמד בעתיד בבתי הספר למשפטים ולמדע המדינה, כדוגמה שלילית ומשחיתה-כשלעצמה לתמיכת הרשות השופטת בשחיתותו של המנהיג ושלטונו). הוותיקים שבעיתונאים, לרבות דנקנר ומרגלית, ללא ספק זוכרים את אמירתו השנונה של שר החינוך המנוח, זלמן ארן: "משונה, אך טרם נמצאתי זכאי בבית המשפט". לעיתונאינו די בהכשר הטכני שנתן בית המשפט, ולעזאזל המוסר והיושר.
עד כאן הדוגמה הראשונה, שהדוגמה השניה מהווה המשך לה. אותם עיתונאים, המבכים כעת את השחיתות שפשתה בארצנו, הגיבו בלשון רפה בלבד על דבריו המושחתים והמשחיתים של אמנון אברמוביץ, שהכשיר בפומבי שתיקת העיתונות ומתן מחסה וחיסיון לשרון, בנוסח "לשמור עליו כעל אתרוג בקופסה, עם צמר-גפן וספוגית", ולהימנע מלתקוף את התנהלותו הפסולה-בעליל, כל עוד הוא מבצע את ההינתקות שאהבה נפשו של אותו עיתונאי משולח-רסן, אשר פיו העיד בו על היותו מושחת. בארצות הברית, ולבטח בכל מדינה המכירה בחשיבותה העצומה של עיתונות חופשית, עיתונאי כזה היה מועף הביתה חיש-מהר, ללא סיכוי להתקבל לעבודה בשום עיתון ראוי לשמו. הכתבת המסכנה, ש"פיברקה" ב"וושינגטון פוסט" סיפור בדים לפני שנים אחדות ונחשפה בקלונה, בנושא לא-כל-כך רציני, משמשת עד היום משל ושנינה ואינה מוצאת עבודה בעיתון רציני בארה"ב.
אך בישראל, אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות לא פצו פיהן בזעקה ולא סילקו את אברמוביץ משורותיהן, ו"מעריב" החרד-לצדק לא יצא במאבק לטיהור השורות, אף לא בדרישה כי ערוץ 2 יסלק מהמסך את האיש המשחית כל חלקה טובה בעיתונות.
רק ג'ודי מפריעה להם בוולגריותה, פנינה טורדת את מנוחתם בהגיגיה ועוזי מציק להם במוקיונותו.
לא יעזור לכם, דנקנר ומרגלית. נקיון-כפיים, צדק, יושר-לב, טוהר המידות וסילוק השחיתות לא יושגו בדרך של איפה ואיפה, בנוסח "אינני מתנגד לשחיתות מסוג א' אך אילחם בכל כוחי בשחיתות מסוג ב'". עיתונות לוחמת, רודפת-צדק וישרת-לב, הנוהגת על-פי המוטו "ללא מורא וללא משוא פנים", חייבת להיאבק בכל מעשה מושחת, במיוחד כשהוא נעשה על-ידי השלטון ועל-ידי המנהיגים, תוך התעלמות מהשאלה עד כמה דרכו של השלטון נושאת חן בעיני העיתונאי.
עיתונאי הגון חושף כל עוולה המגיעה לידיעתו, בין שמדובר בשלטון ובין שמדובר באופוזיציה. עיתונות כזו אינה מוכנה להעניק חסינות למנהיג מושחת. גם לאחר שניו-יורק טיימס או וושינגטון פוסט מודיעים כדרכם על עמדתם בעד מועמד לנשיאות או נגדו, לעולם לא יעלימו ולא ישתיקו ביקורת החושפת מעשים מושחתים שהלה עשה, ככל שאלה יתגלו.
יטול נא "מעריב" קורת בית-הבד מבין עיניו, בטרם יטול קיסם מבין שיניהם של ג'ודי, פנינה ועוזי.
וכדי שלא איחשד בנטיית-לב כלשהי, אני מעניק בזה במתנה ל"מעריב" את כל זכויותי-שאינן באותם שלושה צדיקים.
