בימים האחרונים חוזרים פוליטיקאים מימין ומשמאל לדקלם את התירוץ השחוק: כל הבעיות של ישראל נעוצות בהסברה לקויה. טענה זו נשענת על ההנחה כי אם דעת הקהל העולמית הייתה מבינה את עמדת הממשלה ואת צדקת דרכה, הייתה הקהילה הבינלאומית מתעשתת ומפסיקה להפעיל לחץ על ישראל. תחת כל עץ רענן עומדים להם דיפלומטים בדימוס, אנשי שיווק, פעילי קמפוסים וראשי ארגונים מהארץ ומחו"ל ועושים נפשות לתזת ההסברה. אבל האם אנחנו באמת צריכים עוד מסבירים? ב-2006 פרסם מבקר המדינה דוח חריף מאוד על מצב מערך ההסברה הלאומי. על-פי הדוח, מערך ההסברה של ישראל סבל באותם ימים מכשלים רבים, מארגון קלוקל, מהיעדר יעדים ברורים - ולכן גם הניב תוצאות בעייתיות. בשנים שלאחר מכן עבר המערך שינוי יסודי ומקיף, שכלל התמקצעות בתחומים רבים וייעול משמעותי. לא היה מדובר רק בהגדלת ההשקעה הכספית, אם כי גם גורם זה שיחק, כמובן, תפקיד מרכזי בשיפור המערך. חשוב להבין כי מה שמכונה בארץ "הסברה" הוא מדע מפותח בעולם הדיפלומטיה שנקרא בדרך כלל "דיפלומטיה ציבורית". כיום קיימות שיטות מקובלות למדידת האפקטיביות של כלי-הסברה שונים, והן מאפשרות להעריך את איכותם והשפעתם. מחקר מפורט של מרכז מולד מ-2013 בחן את מערך ההסברה הישראלי בהתבסס על שיטות ומדדים אלו. מסקנת המחקר הייתה כי ישראל מחזיקה כיום במערך דיפלומטיה ציבורית מרשים ויעיל, שעומד בקריטריונים המקובלים בעולם: הוא מתאם באפקטיביות מסרים בין-משרדיים, מקדם הסברה בלתי-פורמלית ובונה שיתופי פעולה ארוכי טווח. עוד מבצע המחקר השוואה לכוחות ההסברתיים שעומדים מולו - גורמי ההסברה של הרשות הפלשתינית ושל תנועת ה-BDS - ומראה כי משרד החוץ הישראלי חזק, מתוקצב ומשוכלל פי כמה מיריביו בזירה הבינלאומית. תמיד ניתן להשקיע עוד כסף, אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא אם הגדלת התקציב תוכל להפיק תוצאות שונות באופן משמעותי? נראה שלא. כל אדם שמוכר מוצר יודע היטב: אם המוצר שלך פגום, לא יועילו לו גם התרגילים השיווקיים המבריקים ביותר. הצרכן אינו מטומטם, והוא יגלה - גם אם זה ייקח לו קצת זמן - שהמוצר לא עומד בציפיותיו. בסופו של דבר, גם אם ישראל תזרים עוד מאות מיליוני שקלים למערך ההסברה, היא לא תצליח לגשר על הפער ההולך וגדל בינה לבין הקונצנזוס הבינלאומי. פער זה נובע ממחלוקת בנושאי מדיניות ולא מחוסר הבנה של מה שקורה בארץ. הנהגת מדינות המערב יודעת היטב מה קורה בארץ - היא פשוט מסרבת לקבל כבר כמעט 50 שנה את המדיניות הישראלית ביחס לשטחים. זה לא חוסר הבנה כי אם חוסר הסכמה. ההשקעה בהסברה אינה רק בזבוז זמן יקר אלא גם בזבוז משאבים כספיים. מכיוון שהתקציב של ישראל מוגבל, מוטב לממשלה לשקול אם כסף הוא מה שחסר למשרד החוץ. אלה שמכירים מקרוב את האתגרים שעומדים בפנינו בזירה הבינלאומית - ובראשם הדרג המקצועי של משרד החוץ - הבינו כבר מזמן כי ממשלת ישראל צריכה להשקיע את מרצה בשינוי מדיניות, לא בשיפור העטיפה שלה.

קברניטי המדינה לא מעוניינים לתת לציבור דין וחשבון על כישלונם הדיפלומטי. הם מעדיפים למלא את העיתונים, גלי הרדיו והרשתות החברתיות בזעקות היסטריות על אנטישמיות. מדיניות? מסקנות? צעדים אופרטיביים? את זה לא תמצאו אצל בכירי הממשלה בין הצהרה לוחמנית אחת לשנייה. נכון, נאומים מסוג זה יכולים לרגש ולאחד את השורות, אבל בפועל, הם אינם תורמים דבר לשגשוג של מדינת ישראל ולעצירת הידרדרות מעמדה הבינלאומי. כבר היום ניתן להצביע על תחומים רבים, קונקרטיים, שבהם אזרחי ישראל נפגעים ממדיניות הממשלה בשטחים. כמעט כל בעל עסק העוסק בייצוא יכול לספר על אי-נעימויות שצצות פעם אחר פעם כשהוא מנסה לשווק את סחורתו בחו"ל; שדרוג המעמד של ישראל באיחוד האירופי תקוע כבר חמש שנים; רבים משרי הממשלה אינם דמויות רצויות בבירות המערב; דירוג האשראי של ישראל נמוך מכפי שהיה יכול להיות ועוד. בעבר טען השר נפתלי בנט כי אפשר פשוט להחליף את הברית האסטרטגית שלנו עם המערב בברית חדשה עם מדינות המזרח וסין בראשן. בשנה שעברה אף הגדיל בנט לעשות כשקבע בראיון כי "הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא מעניין את הסבתא של אף אחד בעולם". הצהרותיו הגאוותניות וחסרות הביסוס נחשפות היום במלוא מופרכותן: ידידותינו הקרובות ביותר ממשיכות להתרחק מאיתנו בקצב מדאיג וסין מסרבת לשלוח פועלים לבנייה מעבר לקו הירוק. כתמיד בסוגיות החשובות באמת, קולו של ראש הממשלה נתניהו דמם ונעלם. חוץ מהצהרות ריקות מתוכן, נתניהו לא חולק דבר עם האזרחים המושפעים באופן ישיר ממדיניותו. מה התוכנית שלו? איך הוא מתכנן לקדם את שדרוג מעמדה של ישראל באיחוד האירופי? איך הוא מתכנן להבריא את מערכת היחסים עם ארצות הברית? איך ישפר את דירוג האשראי של ישראל? מן הסתם, לנתניהו קשה מאוד להשיב על השאלות האלה, מאחר שגם הוא יודע כי בינינו לבין העולם המערבי לא עומדת תנועת ה-BDS השולית יחסית, אלא קונפליקט אמיתי על רצונה של ממשלת הימין להמשיך לשלוט בשטחים ללא הגבלת זמן.

בזמן שמדיניות החוץ של ישראל עולה על שרטון ומדיניות הדיור של ישראל לא מצליחה כבר שנים להוציא את הציבור מהבוץ הנדל"ני, יש מי שדווקא זוכים לטיפול צמוד ומסור מהמדינה. לא רבים יודעים זאת, אבל בשטחים קיימים כמאה מאחזים בלתי-חוקיים שזוכים למימון מהקופה הציבורית ולתמיכה תשתיתית הממומנת מכספי ציבור. מדובר בהתנחלויות שעל-פי הגדרתה של הממשלה-עצמה אינן חוקיות. וכך, בזמן שמספרים לנו שאין כסף למחלקות האשפוז הקורסות או לכיתות הילדים הצפופות, הממשלה דווקא מצליחה למצוא כסף עבור אזרחים שעוברים באופן שיטתי על החוק. המדינה מסדרת לאותם עבריינים כבישים, תשתיות חשמל ומים, מוסדות חינוך, קרקעות בחינם ודיור במחיר מוזל. למרות שבקרב תושבי המאחזים נפוצה הפעלת אלימות כלפי חיילי צה"ל, המדינה אף מספקת ליישובים בלתי-חוקיים אלה שמירה צמודה. ברבות השנים התפתחו מסלולים עוקפים ומהירים לקבלת תקציבים אלה מהמדינה, תוך שימוש ברישום ובמיני קומבינות ביורוקרטיות עקומות. ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני) החליט לעשות סדר בנושא. "החוק להגנה על כספי ציבור" שכבל יניח בקרוב על שולחן הכנסת הוא חוק שקובע דבר פשוט: המדינה לא תשקיע שקל מכספי הציבור בפעילויות בלתי-חוקיות; מאחזים בלתי-חוקיים יפסיקו לקבל מימון מהמדינה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. בימים אלו פרסם נחום ברנע טור על החוק החדש בידיעות אחרונות. ברנע מביע תמיכה בהיגיון העומד בבסיס החוק ומצר על כך שכנראה לא יעבור. אלא שהחוק הזה יכול לעבור. כל זה תלוי רק באיש אחד: האיש שאחראי לכספו של הציבור הישראלי, השר משה כחלון. שר האוצר דיבר רבות על הצורך בשקיפות, על מיגור השחיתות, על קביעת סדר עדיפויות לאומי חדש שמיטיב עם הציבור. כעת מונח האתגר לפתחו: האם אנשיו יתחמו על החוק? וכיצד יצביעו?