שלטון ברוני התקשורת

נטען כי "האליטות בחברה מנצלות את המדיה לצורך המשך השליטה שלהן". בכדי לתת הדעת על טענה זו יש אפוא לפנות אל מהות המושג אליטיזם ולברור פירושו. על-פי "האנציקלופדיה החופשית", ויקיפדיה, אליטיזם הוא "הגישה הסוציולוגית הטוענת שהואיל ו"אליטות העצמה" שולטות למעשה בממשלות דמוקרטיות לטובתן שלהן, לאזרחים הפשוטים מוענקת זכות השתתפות בלא יכולת להשפיע בפועל". בין התיאורטיקנים העיקריים של תיאוריה זו ניתן למצוא את סי רייט מילס בארה"ב ויונתן שפירא בישראל. הגישה האליטיסטית מתעניינת ברשתות של כוח והיכולת של קבוצות עילית לתפוס מיקום אסטרטגי ברשתות. לעילית יש שתי הגדרות נלוות: 1. קבוצת מיעוט המונגדת מהרוב. 2. מיוחסות לה תכונות איכותיות שונות מהרוב. אם כן, האם קיימת אליטה בחברה הישראלית ? ומהו הקשר שלה לתקשורת? מה בין הון שלטון ותקשורת? הקשר בין אליטות ותקשורת אינו חדש. כבר בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה הועלה מושג האליטיזם לשיח התקשורתי. בראיון לאתי אברמוב, כתבת "עיתון תל אביב", טען אמנון אברמוביץ', כיום פרשן בחדשות ערוץ 2, כי "התקשורת אינה אליטיסטית, היא פשוט תל אביבית". לדבריו, "אין בה ייצוג לפריפריות או למיעוטים הגדולים בישראל: תושבי השכונות, ערי פיתוח, חרדים, ערביי ישראל או עולים חדשים. מנסיעה פשוטה בקו חמש עושים חוויה אנתרופולוגית. או כאשר מתרחשת תאונת דרכים ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב יכתבו 'רחוב ז'בוטינסקי' כאילו שבעפולה אין רחוב כזה". אברמוביץ' קבע בנחרצות כי "האנשים שעושים את התקשורת עשויים מעור אחד, ולכן הם לא מצליחים לחזות עלייה של מפלגות כמו ישראל בעלייה או ש"ס, משום שהללו אינן מיוצגות בעיתונות בצורה אקטיבית". הלה הוסיף: "יש מי שמדבר על השפעתה על גורמים כלליים וחברתיים ועל יכולתה להוריד אנשים או להעלותם כראות עיניה". אברמוביץ' מסיים ומסכם כי "למרות הדברים האלו, אני עדיין חושב שהעיתונות אינה אליטה, ואם כוח הוא אחד הפרמטרים, הרי שזה מופרך ומוגזם. ברנע, שחושבים שיש לו כוח, כמה כבר קוראים אותו? גדול הפובליציסטים היחיד שאני מכיר זה יואל מרקוס, אבל גם הוא לא משפיע אלא יוצר ויברציות של שיחה בסדר היום הלאומי". אמנון דנקנר, כיום עורך עיתון "מעריב" ופעם כתב עיתון "הארץ", טען באותו ראיון על אליטיזם, כי "חלק מהעיתונאים משתכשכים, משום שזה נותן להם הרגשה של השתייכות למועדון שהם לא באמת שייכים אליו - לא בהכנסה, לא בניסיון האישי או בעוצמה. כתוצאה מכך הם משתפים פעולה עם האליטות". מדבריו של דנקנר עולה כי אכן האליטה קיימת, חיה, בועטת ומשפיעה על סביבתה. לא רק זאת. דנקנר משתף בתחושות עבר, ומוסיף כי כאשר היה "עיתונאי צעיר" - הוא ראה בחומרה את הקשרים בין האליטות. "היום", כך טען, "אני מתייחס לכך בסלחנות מתוך הבנה שזה לא יעיל, אבל מותר. אני משלם מחירים על זה בעיקר בקשרי החברתיים". מבחינתו - התופעה קיימת וקשה יהיה להתמודד מולה. "בתיאוריה", הוא קובע, "האליטה התקשורתית צריכה לשרוד את כולם כדי להשאיר עדות. אבל שום אליטה לא תפוג מן העולם, כי איפה שיש חברה אנושית יש אליטות". האם האליטות בחברה מנצלות את המדיה לצורך המשך השליטה שלהן? קריאת מפת התקשורת בישראל מעלה כי היא נשלטת בעיקר בידי 3 תאגידי תקשורת גדולים. משפחת מוזס מחזיקה את "ידיעות אחרונות", משפחת נמרודי מחזיקה את עיתון "מעריב" ומשפחת שוקן מתבססת על עיתון "הארץ". האם איגוד המידע בידי 3 משפחות משרת את רעיון הפלורליזם התקשורתי? עמדתי היא כי ריכוז התקשורת תחת שליטה של כמה משפחות בלבד, עשויה אפוא לפגוע ברעיון הפלורליזם במדינה דמוקרטית. האילוצים הכלכליים, לצל נפילתה תקשורת ה"קדומה" דוגמת עיתון "דבר" ו"על משמר", יצרו למעשה שביל חדש שהוליך את ניקוז הכוח אל 3 משפחות מרכזיות בעולם התקשורת. לא רק זאת. המיזוג של בעלי העיתונים עם חברות אחרות, אף מתחומים אחרים, הוביל למצב בו רבים חוששים מפני משוא פנים ואינטרסים נוגדים. דוגמה קטנה לכך, ניתן לראות בתאגיד של "הכשרת היישוב" אשר בידי משפחת נמרודי, הכולל בין היתר שליטה בתחום הביטוח, שירותי הרפואה והמלונאות. כיום, ניתן לומר כי ההחלטה להפריט את אמצעי התקשורת בישראל הביאה לריבוי אמצעי תקשורת מקומיים ותחנות שידור פרטיות. בכך, הוחלש למעשה הפיקוח הציבורי ונולד יצור תקשורתי חדש בעל צופן גנטי שונה בעליל ממה שהורגלנו ביחס לשנים קודמות. ארי שביט, מבכירי כתבי עיתון "הארץ", פרסם בעבר מאמר נרחב שעסק במאבק העז, וה"לא מסוקר דיו", כדבריו, שניטש בין בעלי העיתונים לבין קבוצת ח"כים שמבקשת לצמצם את כוחם של המו"לים הגדולים. המדובר בשתי הצעות חוק - אחת של ח"כ יובל שטייניץ והשנייה של ח"כ תמר גוז'נסקי - הקוראות לצמצם את השליטה של מספר ברוני תקשורת על המפה התקשורתית בכללה. גוז'נסקי, כך על-פי המאמר, "מוטרדת במיוחד מהיכולת של תקשורת להמליך שלטון או להפיל שלטון". לדברי שביט, "היא רואה בדאגה נקודות חיבור בין תקשורת, הון וממסד ומודאגת מיכולתם של גופים בעלי עוצמה בעיתונות לפרסם או לגנוז תחקירים על פוליטיקאים בכירים, להוציא לגמלאות או לא תחקירן שעושה צרות". בהתייחסו לתופעה, הדגיש ח"כ שטייניץ כי ריכוז הכוח בתקשורת בישראל הוא בלתי סביר. לדעתו, אופן הפעולה של הברונים בכנסת כקרטל מוכיח את טענותיו. "בעלי העיתונים לא פועלים כמי שמתחרים זה בזה, אלא כמי שמשתפים פעולה זה עם זה", הוא אומר. עדותו של שטייניץ, דבריו ותיאוריו מדגישים אפוא את הקשר העדין שבין הון תקשורת ושלטון. הלה, מעלה טענות קשות המציירות תמונה דלוחה, ולפיה בעלי הכוח מצליחים להגיע להישגים פוליטיים וכלכליים על חשבון הציבור שאינו מצליח לקרוא את כוחם. על-פי מאמרו של שביט, בתחילה טען ח"כ שטייניץ, כי מה שמשך את תשומת לבו לעובדה שמבנה התקשורת בישראל מעוות הוא דווקא התחקיר של "ידיעות אחרונות" נגד אהוד ברק בפרשת צאלים. "כש'ידיעות' יצא נגד ברק", טוען שטייניץ, "קלטתי שיש לו מעמד של מונופול וכי הוא מנצל אותו לחסל קריירה פוליטית של מועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה באמצעות מסע צלב ציבורי שמבוסס על לא כלום. כבר אז הבנתי עד כמה מסוכן שבידי גוף תקשורתי אחד יש כל כך הרבה כוח עד שפרסום מובלט שלו הופך להיות בעל אפקט פוליטי מכריע. גם הייתי מוטרד מכך שעיתונים אחרים לא התמודדו עם אותו עניין והגעתי למסקנה שהקשרים ההדדיים בין ברוני התקשורת מסכנים את הדמוקרטיה הישראלית". שביט ממשיך להציג מתיאוריו של שטייניץ אשר מוסיפים ושופכים אור על מציאות תקשורתית מורכבת. "כאשר נכנסתי לכנסת" מסביר הח"כ, "גיליתי עד כמה ברוני התקשורת מטילים אימה על חברי הכנסת". כדוגמה לכך הוא מספר כי כאשר הוציא הודעה לתקשורת נגד 'ידיעות' בגלל התחקיר שלו נגד נתניהו, "באו אלי רבים בסיעתי ואמרו לי שהם מסכימים איתי לחלוטין אך הם פוחדים לבטא את דעתם ברבים. אמרו לי שאני מתאבד שיעי, שאינני מבין ש'ידיעות' הוא הכוח החזק במדינה ושאסור לפוליטיקאי להתעמת איתו". במאמרו של שביט הובאו דבריו של שטייניץ ולפיהם בא אליו חבר כנסת מהימין אשר ביקש "לא לבוא לוועדת הכלכלה כי הוא פוחד להצביע נגד ברוני התקשורת כשהם יושבים בחדר". "בא אלי ח"כ מהשמאל ואומר לי אני תומך בך, אבל נסה להסתדר בלעדי", הוא מסכם. יואב יצחק, עורך אתר החדשות NFC ועיתונאי ותיק, פרסם לאחרונה מאמר תחת הכותרת "נשיקה פוליטית". במאמרו, מתייחס הכותב לביקורה האחרון של מזכירת המדינה האמריקנית ולסיקור התקשורתי לו זכה האירוע. יצחק, מתמקד בתמונה מפרגנת של השר סילבן שלום וקונדוליסה רייס, אשר פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות". לדבריו, "לתמונת רייס-שרון לא היה זכר בעמודי החדשות". "זה מעורר תמיהה גדולה", כותב יצחק, "שכן אחרי הכל, ברור ששרון הוא המארח הראשי של רייס, והוא האיש הקובע את מדיניות החוץ של ישראל, לפחות בעת הזאת. זר כי היה נחשף לעיתון ידיעות אחרונות, היה עלול לחשוב בטעות, כי סילבן שלום הוא האיש הבכיר בישראל". יואב יצחק נכנס לנבכי הקשר התקשורתי-משפחתי, ומדגיש כי "אין צורך להיות מומחה גדול בתקשורת כדי להבין, כי הקשר המשפחתי גבר על השיקול העיתונאי"; לדידו, "העובדה שהשר שלום נשוי לג'ודי ניר-שלום-מוזס, בעלת מניות בעיתון "ידיעות אחרונות", היא ש"הולידה" את פרסום תמונת רייס-שלום, והשארת תמונת רייס-שרון מחוץ לעמודי החדשות בעיתון של המדינה"; בגיליון 185 של המגזין המשטרתי "מראות המשפחה" מביאה פקד ענת בשן דוגמה חיה ונוספת למעורבות של השילוש הקדוש: הון, תקשורת ושלטון. בכתבתה התמקדה הכותבת, בין היתר, בהליכי החקירה של עופר נמרודי. מדברי תנ"צ משה לוין, המצוטט בכתבה, עולה כי "חקירת עופר נמרודי לא הייתה אופיינית לחקירה רגילה, כי נחקר אדם הקשור לכלי תקשורת, שעבד עבורו, ללא ספק, בצורה לא אובייקטיבית. כך נמשכים הדברים גם היום". בהמשך הדברים הדגישה פקד בשן, אשר חקרה את הסוגיה, כי "בהשוואת פרסומים בנושא זה בין כלי התקשורת השונים, ניתן לראות הבדל משמעותי מאוד ברמת סיקור הפרשה בכלי התקשורת של החשוד לעומת אמצעי התקשורת האחרים, שחלקם מנסים להיות אובייקטיבים". אם כן, נראה כי במציאות הישראלית "הגודל כן קובע". עורכי 3 העיתונים הגדולים של המדינה מתנגדים לחקיקה פרלמנטארית אשר תגביל שליטת הקבוצות מצומצמות בתקשורת. האם הם צודקים? זאת נדע אך בעתיד. מכל מקום, המציאות בה משפחות מיוחסות מחזיקות באחוזים נכבדים בעולם התקשורת אינה חדשה לנו. רשת שפרינגר בגרמניה מחזיקה בעיתון היומי 'בילד' שחלקו בשוק הארצי הוא מעל 50%; כמו כן היא מחזיקה בעיתון היומי 'די וולט'. האם האליטות בחברה מנצלות את המדיה לצורך המשך השליטה? האם אכן יכולה התקשורת "להמליך שלטון או להפיל שלטון", כדברי ח"כ תמר גוז'נסקי? ביזור כוח, מכל מקום, הוא תופעה חיובית. האם ראוי כי יחול שינוי בצופן הגנטי של ההרכב התקשורתי בישראל - זו שאלה שעוד תדון רבות בעתיד. נכון להיום, "הפרולטריון התקשורתי", אותו ציבור שאינו קרוב לכוח המדיה ואינו לוקח חלק "במערך ההשפעות הלאומי" ימשיך לחיות בצל הטענות לניצול כוח תקשורתי בידי אליטות פוליטיות וכלכליות שמנצלות את כוחה של התקשורת על-מנת לשמר מקומם הציבורי ובכדי להעצים את כוחם הכלכלי. ימשיך הוא ויטען כי הוא אינו מיוצג כראוי בתקשורת וכדברי אמנון אברמוביץ' כי "אין בה ייצוג לפריפריות או למיעוטים הגדולים בישראל". מידע נוסף (סוג הליך, מראה מקום, הערות וכו'): הערות: 1. לסקירות רקע-מערך השידורים המוצע כיום לציבור בישראל, ראו: מנהלת הסדרת השידורים לציבור - משרד התקשורת; 2. [קישור] 3. פרופ' דן כספי, מרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, הדגיש באחד ממאמריו כי עיתונים רבים ו"קול ישראל" בגלגוליו המנדטוריים ליוו את ההנהגה הפוליטית בצעדיה הראשונים והמשיכו לתמוך בה גם לאחר הקמת המדינה. לדבריו, אגב כך נרקמה "אחוות לוחמים" בין שתי האליטות - הפוליטית והתקשורתית. ההצהרה על אימוץ האתוס הדמוקרטי במדינה החדשה איימה על קיומם של "היחסים המיוחדים" בין השתיים, שכן אמצעי תקשורת במשטר דמוקרטי אמורים להתעמת עם הממסד הפוליטי. מקור: ספר השנה של העיתונאים.1998, עמ' 38-17, הוצאת אגודת העיתונאים בתל אביב 4ttp://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=185394&contrassID=2&subContrassID=13& 5. לדיון מעמיק בסוגיית הקשר שבין תקשורת ושלטון והטענות לפיהן "התקשורת הישראלית שמאלנית", ראו גיליון 40 "העין השביעית", מאמרו של פרופ’ יחיעם ויץ, המלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה; 6. התייחסות רחבה יותר לעבירות של בעלי הון, לרבות עופר נמרודי, ראו סמינר בנושא: "עבירות צווארון לבן"; נערך בבית הספר למשפטים במסגרת המרכז הבינתחומי בהרצליה, המסלול המיוחד; המרצה בסמינר: ד"ר דנה פוגץ'; 7. [קישור] ttp://www.police.gov.il/persumim/kitvey_et/01_185/08_185.asp