מעשה ביהודי חולה נפש, כך מספרת הבדיחה העממית, שנשלח להסגר בבית חולים לחולי נפש. מאז לא חדל המשוגע לטעון, שרק הוא וחבריו הכלואים בבית המחסה למשוגעים, הם הנורמלים היחידים שנותרו עלי אדמות. כל שאר האנשים שבחוץ, חולי רוח.
זה פחות או יותר מה שקורה לאבירי השמאל המתכווץ ודועך מבחירות לבחירות. אנשיו נדמים בעיני עצמם כאחרוני הנורמלים בישראל, וכל השאר סתם בהמות, מנשקי מזוזות וקמיעות, משתטחים על קברים, צ'חצ'חים. בקיצור, שוד ושבר (כתגובת הסופר
חיים באר למינויה של שרת התרבות
מירי רגב), הלם ותדהמה (כלשון הזהב של ידידת האפיפיורים
אחינועם ניני). אלה שלא חושבים כמותם, הם "ניאנדרטלים, שיילכו לשתות ציאניד" וש"רק המוות יציל אתכם מעצמכם (כלשון הביבים של אחת, סופרת יעני,
אלונה קמחי).
אבל אפשר גם לסנגר על השמאל המתמעט, ולהבין את הקושי האמיתי שלו להשלים עם עובדה דמוקרטית פשוטה זו: משקלו הסגולי של הימין הלאומי (כמעט 60 מנדטים בבחירות האחרונות, לא כולל 3 מנדטים של 'יחד' שנזרקו לפח), הוא כפול ממשקלו של השמאל (פחות מ-30, לא כולל 21 מנדטים של מפלגות המרכז כולנו ויש עתיד, ולא 13 המנדטים של הערבים המייחלים לחורבן המדינה היהודית היחידה עלי אדמות). בקצב הזה עוד יגיעו למצב שאת ישיבותיהם יוכלו קיצוני השמאל לקיים בתוך תא טלפון ציבורי.
סוכנים-פרובוקטורים
הפחד מפני המשך התכווצות השמאל וההבנה שמצב זה לא הולך להשתנות בעשורים הבאים, הופכים את אחרוני השמאלנים לבני דמותו של המשוגע שבו פתחנו. אלא אם כן נקבל את הטענה האבסורדית, שכל דוברי השנאה והתיעוב, ובהם ענת וקסמן,
משה איבגי,
יאיר גרבוז, שייקה לוי, גברי בנאי [אשר לו זכויות היוצרים על הכינוי בהמה שהעניק לשרת התרבות רגב],
אביב גפן,
עודד קוטלר (רשימה חלקית), אינם אלא סוכנים סמויים, פרובוקטורים-מטעם, ששתל הימין בחוגי השמאל כדי להבטיח המשך שלטונו למאה השנים הבאות.
מדהים הוא, שממשיכי מורשת הצ'חצ'חים, אינם חשים כלל שהם טועים, ושהם מובילים את השמאל למדרון פוליטי חלקלק. רק בודדים הבינו זאת וטרחו לגנות את נאומי הבהמות ומנשקי הקמיעות, ובהם הרצוג ויחימוביץ', כמו גם אדמו"ר השמאל
עמוס עוז, שפירסם השבוע הודעת גינוי חד-משמעית: "אני מבקש להביע הסתייגות חריפה מן ההשתלחות חסרת הרסן בשרת התרבות וביריבים פוליטיים אחרים. דווקא אנשים הקוראים במשך שנים רבות להידברות, ואפילו להידברות עם האויב, חייבים להתמיד בדבקותם בהידברות גם עם יריבים פוליטיים קשים ומסוכנים".
כל השאר אפילו אינם מתחילים להבין במה חטאו ובמה פשעו. הרי בסך-הכל ביטאו בכנות את רחשי לבם. עובדה שכל אותם אוּמָנים ובעלי מלאכה בתחום התרבות, יעני, שהתכנסו ביפו כדי למחות נגד השרים מירי רגב ו
נפתלי בנט, הגיבו לנאום הבהמות במחיאות כפיים נלהבות (פרט לאחד שכנראה נקלע בטעות, וקם למחות).
הנאורים מטעם עצמם אפילו לא התחילו להבין מדוע הם צריכים לשמוע את הדברים הנרגשים, היוצאים מן הלב, שהשמיעה בנימוס ובאצילות, הסטודנטית לרפואה אורטל תמם, אחייניתו של החייל משה תמם הי"ד, שכל רצונה היה רק להסביר בשקט וללא התלהמות את תמיכתה בעמדת שרי החינוך והתרבות, מירי רגב ונפתלי בנט, לחדול מתמיכה כספית בהצגת 'זמן מקביל', שכתב המחבל ווליד דקה, שהיה שותף לחטיפתו, עינויו ורציחתו של דודה, החייל משה תמם הי"ד, ב-1984, ולסלק את המחזה תומך הטרור מסל התרבות לילדי ישראל.
על אף הופעתה האצילית, התקשו האוּמָנים ובעלי המלאכה ה'תרבותיים', להאזין לה. הם הרי יודעים הכל, יותר טוב מכל אחד אחר, ואיש לא ילמד אותם.
חופש הביטוי? – לא בבית ספרם. החופש היחיד המותר במחוזותיהם הוא חופש השיסוי. לכן הם ניסו תחילה למנוע את הופעתה בטענות טכניות ומינהליות. אחר כך התרצו, אבל הפכו את חופש הביטוי שלה לחופש השיסוי שלהם. הם הגיבו בהשתוללות חסרת תקדים: השתעלו וכחכחו בגרונותיהם ללא הרף, כאילו תקפה אותם פתאומית שפעת אלימה. משלא הבינה את הרמז עברו לצעקות: "זמנך עבר" וגידפו את המדינה ואת "הממשלה שלך". אורטל נחתכה וירדה בבושת פנים ובבכי תמרורים, בטרם השלימה דבריה.
מצד שני, למה לכעוס עליהם? הם סוף-סוף חשפו בפני העם היושב בציון, את הנשק הסודי היותר יעיל נגדם, וגילו כיצד מסוגלת שפת ההשתעלויות והכחכוחים, להוציאם מן הריכוז הדרוש על הבמה. לידיעת הנוגעים בדבר.
הנשק הסודי
האמת היא שצריך להניח להם להתבוסס בקיאם. אבל מבלי שתתאפשר שליטתם על עטיני תקציבי התרבות, שבאמצעותם פירכסו זה את זה, והדירו יוצרים שאינם בשמאל, אשר מעולם לא קיבלו תמיכה ראויה לפעילותם הבאמת תרבותית. לדוגמה: התיאטרון הערבי 'אל מידאן' שהעלה לבמה את מחזה ההסתה 'הזמן המקביל', זכה לתמיכת המדינה ב-2014 בשיעור של יותר מ-2 מיליון שקל, אף שבסך-הכל התארחו באולמותיו 22,000 איש. התיאטרון 'אספקלריא' המזוהה עם הציבור הלאומי קיבל באותה תקופה רבע מסכום זה, אף שלאולמותיו נהרו כ-80,000 צופים.
האם אנו צפויים עכשיו למדיניות חדשה, שתבטא את עמדת רוב הציבור ותמנע מצב של עריצות המיעוט המצטמק והשתלטותו על הברזים? לפי ה
עיתון הפוסט ציוני הארץ, התשובה היא כן. אבל אין צורך להיבהל. דווקא מן העיתון הזה ניתן היה להבין כבר בשבוע שעבר, ערב פרוץ נאום הבהמות, שסוף-סוף הימין מתחיל לממש את המנדט שהטיל עליו הציבור, וליטול את ההגה לידיו, גם בתחום התרבות והאמנות.
האות לגל הנהי והבכי של השמאל, ניתן בעיתון המהפכה הארץ, בשבוע שעבר (10.6.15), באמצעות כותרת ראשית ענקית שנועדה להדאיג ולהתריע: "השרים פותחים במאבק להגבלת היוצרים: בנט פסל הצגה, רגב מאיימת על מוסד ערבי". ליהנות מכל מילה. ממש כמו בסיפור העממי על אותו יהודי שנסע ברכבת ועיין בעיתון אנטישמי נאלח. תהה חברו, כיצד הוא מעז לטמא ידיו בפמפלט המזוהם. השיב הראשון: "כשאני קורא עיתונים יהודיים, הכל שחור: פה פוגרום ושם חוקֵי תחום מושב. אבל כשאני קורא עיתון אנטישמי, העולם נראה יפה: היהודים שולטים בהון העולמי, היהודים מנהלים את העולם".
תודה ל
עיתון הארץ שטרח להבהיר, שהנה מתחילים השרים להבין, שדמוקרטיה אין משמעותה רמיסת עמדות הרוב. איזה יופי. היה שווה לחכות.
