שיחת היום בחוגי התקשורת בישראל עוסקת במאמר המתוקשר של אמנון דנקנר ודן מרגלית ב"מעריב" (17.05.05), שעסק בשחיתות השלטונית בישראל 2005. ייאמר מייד: יישר כוח לכותבים על דבריהם הנכוחים וביקורתם החשובה. גם אם יש למאמר - ולתגובות המובלטות עליו באותו עיתון - מימד נכבד של קידום מכירות ושל תחרות עם העיתון האחר, עדיין יש חשיבות רבה לשלל הדוגמאות שנכללו בו, ולמראה שהציבו הכותבים מול החברה בישראל על כל מערכותיה, לרבות פרות קדושות העושות בה כבתוך שלהן.
אבל, במקביל ראוי לדון גם במה שאין במאמר, בשחיתות הגדולה מכולן, שבה מצדדים ולמענה מגוייסים הכותבים ועיתונם, ולפיכך איננה כלולה במאמר. הכוונה לפשע "ההינתקות" וכל הנגזר ממנו. האם ראייתם של הכותבים כה סלקטיבית? האם טחו עיניהם מלראות את השחיתות שבגירוש יהודים מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים, ואת השקרים והדורסנות המלווים ומשמנים את מנגנון הגירוש?
שחיתות היא השחתה וקלקול מוסרי. צביעות היא התחסדות והעלמת עין מן הקלקול המוסרי החמור ביותר, תוך יומרה והתחזות ללוחמים בקלקולים מוסריים.
לאחרונה צויין בישראל יום הרצל, י' באייר, יום הולדתו של חוזה המדינה, שכתב על שיבת היהודים. אבל, תוך שכחת והשכחת חזונו, עוסקת שרת הפליטה בממשלת שרון באולטימטום ליהודים שיזדרזו להיות מגורשים מבתיהם, שר הפנים בממשלת הטרנספר מקדם את "זכות" השיבה של ערבים אבל מונע רישום מגוריהן של כלות יהודיות עם בעליהן המתגוררים בגוש קטיף, שר "ביטחון" הפנים מקים מחנות מעצר ליהודים ומאמן שוטרים לבצע מה שאינם אמורים לעשות, ושר "הביטחון" רק "דן" אם להשיב אש על הפגזותיה של רשות הטרור הפלשתינית וארגוני הטרור האחרים על יהודים. האם כל אלה אינם אלא אתרוגים כשרים שאסור לבקר אותם?!
בשנים האחרונות חתר מרגלית באופן בלתי נלאה לקידום גדר "הביטחון", וניצל לשם כך במות פרטיות (וזו זכותו) ו"ממלכתיות" (וזו אינה זכותו). הסיבה העיקרית לשיפור בביטחון היא מלחמת צה"ל במחבלים ולא גדר "הביטחון", שאינה אלא שרטוט גבולות מדיניים מסוכנים. תהליך הקמתה ממחיש קשר פסול של הון-תקשורת-שלטון, והעתיד עוד יחשוף מי התעשר מבנייתה ומהזזתה התכופה ומי סייע להתעשרותו. ספק אם בעתיד דן מרגלית יהיה כה גאה במסע היחצ"נות שערך למען עגל הזהב של גדר "הביטחון".
כאשר דנקנר ומרגלית מגוייסים למען התהליך המושחת שאותו מוביל שרון, קשה לקבל את טהרנותם בנושאים מושחתים אחרים.
