כל פעם זה צץ ועולה מחדש, עד שאתה שואל עצמך, האם כלל סוטי המין והפדופילים מצויים ונקבצים, אך ורק בחברה הדתית, החרד"לית והחרדית בלבד? למה שומעים אנו על ריבוי הטרדות מיניות ועבירות מין, למכביר, אך ורק - ואולי, אם נדייק, בעיקר - בחרה הדתית, החרד"לית והחרדית? ובכן, בואו נהיה הגונים ולא נכליל הכללות מיותרות. פדופילים ושאר סוטי מין מצויים - לצערנו, כי רב - לא רק בחברה הדתית, החרד"לית והחרדית. סוטי מין אלה נפוצים בכל מגזרי החברה הישראלית - לרבות ובכלל זה, גם בחברה החילונית. ההבדל הוא בהתייחסות לפושעי מין אלה, בחברה החילונית אל מול החברה הדתית, החרד"לית והחרדית.
בעוד שבחברה החילונית הרי פושע מין שנתפס בעשיית ובביצוע פשע מיני זה וגם/או אחר, מועבר - ללא כל שהיות וללא כל היסוס שהוא - לטיפולה של המשטרה, הרי לא כך נוהגים בחברה הדתית, החרד"לית והחרדית. בחברה הדתית, החרד"לית והחרדית משמשים, בערבוביה, מושגים דוגמת "חילול השם", כמו-גם "שמירת כבוד הקהילה", כשיקולים עיקריים ובסיסיים למנוע התערבותה של המשטרה, בכל הקשור לטיפול מיידי ישיר תקיף בפושעי מין, המבצעים פשעיהם בתוככי החברה הדתית, החרד"לית והחרדית.
מי שיעז לפנות מקרב ציבור דתי וחרדי זה, בתלונה ישירה למשטרה, בגין פשע מין שבוצע בו וגם/או בגין פשע מין שבוצע במי מקרוביו, הרי יוטל בו כתם של "מויסר" ובעברית שגורה ופשוטה - הוא ייחשב למלשין. אחריתו של "מלשין" שכזה, קשה עד למאוד מאוד. הוא ינודה ממשפחתו ומקהילתו וסופם של דברים יחיה חיי כלב, בעיר אחרת. פושע המין - בדרך כלל - ימשיך לגור בעירו, להתפלל בציבור במניין ובפרהסיה. במקרה הגרוע ביותר, יתייחסו אליו כמי שמעד. היחס הקשה ביותר לפושע מין בחברה הדתית, החרד"לית והחרדית, הינו - ותסלחו לי על ההשוואה - כיחס למי שקיבל דוח עירוני על לכלוך העיר וגם/או למי שקיבל דוח על חנייה אסורה. הא - ותו לא.
אחד מחבריי הקרובים נטש לפני שנים הרבה חייו החילוניים בתל אביב, חזר בתשובה והפך לחסיד ברסלב. כה עז היה רצונו לחיות בקרבה של חברה חרדית, עד שהעתיק מגוריו ומגורי המשפחה, שזה עתה הקים, לצפת הרחוקה. לפני מספר שנים הופתעתי לגלות, כי הוא ועוד כמה עשרות משפחות נטשו קהילת ברסלב בצפת, המונהגת בידי הרב אלעזר מרדכי קניג והקימו קהילת ברסלב משל עצמם, עם חצר נפרדת ולימוד תלמוד-תורה נפרד לילדיהם. הקיצור - קבוצה שלמה של חסידי ברסלב וככל הנראה גם נספחים אליהם, נטשה חצר וקריה חסידית, אליה הייתה קשורה, שנים הרבה והקימה לה קהילה חדשה. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. מדובר, במצב דברים זה, בקרע של ממש ובבניית דרך וצורת חיים חדשה, אם כי המסגרת החרדית נותרת שרירה וקיימת, כבעבר.
משביקשתי לברר דברים, עד תומם ולהיכנס לנבכי פרשה זו, לפני ולפנים, נתקלתי בקשר של שתיקה. גם לפורשים לא היה נוח לדבר על נסיבות פרישתם מן החצר החסידית אליה השתייכו הם קודם לכן, שנים הרבה. רק אחר לחצים והשתדלויות רבות עלה בידי לברר הסיבה לפרישה מהחצר החסידית של חסידי ברסלב בצפת. מתברר ומסתבר, כי נטענו טענות כלפי אחד המלמדים, שלימד במוסדות החינוך של קהילה זו, כאילו - לכאורה - ביצע הוא פשעי מין בילדים, באחד ממקוואות הטהרה בעיר. איני בא לקבוע עובדות ברשימה זו, אם יש אמת בטענות אלה, אם לאו, אולם עובדה אחת קיימת ואין להכחישה - קבוצה נכבדת של עשרות משפחות חרדיות שהשתייכה לקהילת ברסלב, בהנהגתו של רב הקהילה, הרב אלעזר מרדכי קניג, פרשה מקהילה זו והקימה לה חצר חסידית, עם מוסדות לימוד ואחרים, משל עצמה.
נזכרתי בפרשה עלומה וכמעט שכוחה ומושכחת זו שהתרחשה לפני שנים מספר, עת צפיתי באולפן ששי, בערוץ 2 בטלוויזיה, בכתבה אודות האישה החרדית, חסרת הפחד והאמיצה, שחשפה רב חסיד, פדופיל, לכאורה, מצפת. היא עשתה כן, תוך שהיא מתעמתת עם כל הקהילה אליה השתייכה, בעבר - קהילה שנידתה אותה. המבטים המפוחדים של אותו רב חסיד, פדופיל, לכאורה, "אמרו הכל". פתאום מעזה אישה חרדית, לצאת לרחובה של עיר, בצפת ולצעוק כלפי רב חסיד, פדופיל, לכאורה זה, צעקות מחרישות אוזן, תוך שהיא מכנה אותו בשמות:"פדופיל"; "סוטה" ועוד.
מי היה מאמין שבקרב קהילה חרדית, סגורה ומסוגרת השומרת סודותיה - כמו-גם האפלים, הכעורים והמכוערים ביותר - תימצא אישה חרדית שתעז לחשוף אותם בגלוי ולאורה של השמש העזה? מי היה חושב, כי ניתן להעז ולומר לחרדי, סוטה מין, לכאורה, בגלוי ובשער בת-רבים, בעיר חרדית, שהוא סוטה
ועוד לצעוק זאת, בקולי קולות, במלים מפורשות?
כל עוד לא תבין החברה הדתית, החרד"לית והחרדית, כי אם גם אם יטאטאו כלל הלכלוך אל מתחת לשטיח, הוא לא ייעלם, אלא יצוץ מחדש - בעתיד ובמשנה תוקף, הרי אין חברה זו זכאית להיקרא חברה אנושית. זו היא חברה המעניקה פרס לפושעים, בכלל ולפושעי מין, בפרט ויסולח לי על ההכללה. הדברים אינם נכתבים, מתוך שנאת חרדים ומתוך שנאת דת, חלילה וחס, אלא מתוך רצון עז, להגן על כבודה של החברה הדתית ועל שמירת ערכה של הדת. עד שלא תקום ותיחנך תחנת משטרה בעיר, בני-ברק - משטרה של ממש,
שאינה בנויה על מתנדבים, אלא תחנת משטרה מתוקנת, כפי שקיימות כאלה, בכל עיר ועיר, בארץ, אין העיר, בני-ברק ראויה להיקרא עיר מתוקנת בעיני.
דווקא אי-קיום תחנת משטרה בעיר בני-ברק, המתהדרת ומתנאה באדיקותה, היא היא המונעת מרבים וטובים, להכיר בה כעיר מתוקנת - עיר בה שומרים ערכי מוסר ויהדות. כל עוד לא תקיים החברה הדתית, החרד"לית והחרדית, בכלל והעיר, בני-ברק, בפרט, מצוות "וביערת הרע מקרבך", בין אם במסירת פושעי מין חרדים לטיפולה של משטרת-ישראל ובין אם במתן היתר למשטרת-ישראל לפעול, מתוככי תחנת משטרה הבנויה בתוככי עיר זו ולא לעשות שימוש בשירותי המשטרה הניתנים בעיר, רמת-גן הסמוכה, רואה אני בהתנהלות זו של אבות העיר בני-ברק ופרנסיה, בכל הכבוד הראוי, משום "חילול השם", לכאורה, על כל הכרוך בכך.
