השנה האחרונה הייתה שנה קשה למיעוטים הקטנים בעירק. כיבוש מוצל (מוסול) בידי דאעש העלה לסדר היום את הטרגדיה הנוצרית והיזידית. לעומת זאת, כמעט ולא נשמע על השפעת הכיבוש על ה"כאווליה", בני המיעוט הצועני הייחודי לעירק, שכמה מהם חיים באזור חמאם אל-עליל הסמוך למוסול ובשליטת ה"מדינה האיסלאמית". מאחר שהצוענים נוודים, סביר להניח שקהילתם עזבה את האזור לפני הגעת דאעש ולכן ניצלה. הצוענים הגיעו לעירק מהודו בסביבות המאה ה-9 לספה"נ. שמם המקומי "כאווליה" (בניגוד ל"ע'ג'ר" ו"נואר" בערבית ספרותית ובארצות אחרות), היה שמה של קבוצת האם בהודו שנהגה להקדיש נשים "קדושות" לאל כאוול. כמו קהילות צוענים אחרות ברחבי העולם, הצוענים בעירק אימצו לעצמם את מנהגי החברה המקומית ואת דתה, האיסלאם. המבנה החברתי של הצוענים כולל משפחה מורחבת, שבט ומערכת של קשרי משפחה. אלא שבניגוד לחברה הערבית השבטית, הצוענים אינם מייחסים חשיבות לאילן היוחסין השבטי, כנראה בשל עיסוקם בזנות. השימוש בערבית דחק וכמעט העלים לחלוטין את שפת הצוענים. הצוענים העירקים הם שיעים וסונים, ערבים וכורדים (בכורדית "כראג'"), בהתאם לאזורי המגורים והנדידה שלהם. למרות שאין נתונים מדויקים, מספרם בעירק בשנת 2013 הוערך ב-60-50 אלף, מתוך אוכלוסייה בת 35 מיליון. כמו מיעוט שולי אחר בעירק, השחורים ("סוד"), גם הצוענים נהגו ליהנות מחסותם של שבטים ערביים וכורדיים גדולים בסביבתם. עם ירידת כוחם של השבטים, היגרו הצוענים לשולי ערים ועיירות. למעמד אזרחי הם זכו רק בתקופת שלטון הבעת' בשנות ה-80 וקודם לכן לא יכלו לרכוש אדמות ולבנות בתים. ריכוזיהם בשולי הערים נחשבו לעתים קרובות למפגעים ופונו בכוח על-ידי השלטונות. כיום חיים הצוענים באזור הערים מוסול וכרכוך (כירכוכ), ממערב וממזרח לבגדד בשכונת כמאליה ואזור אבו ע'רייב ובמחוזות השיעים הדרומיים באבל, ד'יקאר, מת'נא (סמאווה) וקאדסיה (דיוואניה). ריכוז גדול מתפתח לאחרונה בתחומי האזור הכורדי הפדראלי (בסביבות דהוכ), אליו הגיעו צוענים מהאזור הערבי אשר חברו לצוענים הכורדים המקומיים. שירה, ריקודים, מוזיקה וזנות בעבר עסקו הצוענים במגוון מקצועות. הם היו נפחים, פחחים, מוכרים נודדים, מתקני כלי מתכת ועוד. באזור הכורדי התפרנסו מייצור כלי קש, נפות ומזכרות לתיירים. עם זאת, עיקר פרנסתם היה בתחום הבידור: שירה, ריקודים, מוזיקה וזנות. שיירות צוענים נהגו לחנות בשולי עיר או עיירה ולהזמין את הגברים המקומיים לערבי "דג ורקס" (נגינה וריקודים) במהלכם היו שותים, מאזינים למוזיקה ומפלרטטים עם נשים. סגנון הריקוד הנשי הצועני, הכולל נענוע השיער מצד לצד, הוא ייחודי לצוענים בעירק. המוזיקה הצוענית איננה ייחודית לצוענים וכמו במקומות אחרים הצוענים העירקים התמקצעו בסגנונות מוסיקליים מקומיים. כלי הנגינה המסורתיים המלווים את המוזיקה הצוענית הם ה"רבאבה", כינור, עוד וכלי הקשה שונים. נשיאי עירק הבעת'ית, אחמד חסן אל-בכר וסדאם חוסיין, אהבו מאוד את המוזיקה הצוענית, שהייתה חלק מהמורשת התרבותית של עיירת מוצאם תכרית, ודאגו שתושמע תכופות ברדיו ובטלוויזיה. הרכבים צועניים, זמרים וזמרות - במיוחד הזמרת הידועה בכינויה "מלאיין" - נהנו מפרנסה מכובדת בתקופתם. הקיום הצועני בעירק ידע שתי תקופות משבר קשות מהמחצית השנייה של המאה ה-20. הראשונה החלה עם פירוק המערכת השבטית הפיאודלית בעקבות מהפכת 1958. הצוענים, שנהנו מחסות בעלי האדמות והשייח'ים, איבדו הגנה זאת ונאלצו לעבור לפרברי ערים בהן לא היה להם מעמד כלשהו. שם הם היו נתונים לחסדיהן של הרשויות וסבלו מהתעמרויות רבות בעיקר מן המשטרה. המשבר השני החל בשנות ה-90 והחריף מאוד לאחר 2003. שנות ה-90 היו תקופה של הקצנה דתית בקרב האוכלוסייה, שזכתה לעתים לעידוד מצד משטר סדאם. ב-1993 חוקק חוק שקבע כי העונש על עבירות זנות ושידול לזנות יהיה עונש מוות. כנופיות כגון "פדאאיון צדאם" פעלו לאכוף את החוק ורצחו לאור יום, באכזריות רבה, נשים שנחשדו בעיסוק בזנות. לרוע מזלם, צוענים קיבלו אישורי רכישת קרקע באזורים שנודעו באדיקותם הדתית כגון אבו ע'רייב, אזור סוני ממערב לבגדד או סביבות העיר השיעית סמאווה בדרום עירק. בשנות ה-90, תלונות התושבים הובילו לפעולות אלימות נגד הצוענים ולפינויה של שכונת הצוענים כמאליה, ממזרח לבגדד. תושביה חיים היום בשרידי מחנות צבאיים נטושים בקרבת העיר. המצב החריף לאחר כיבוש עירק ב-2003, כאשר הקיצוניות העדתית והדתית מצד קהילות השיעים והסונים פגעו מאוד בצוענים. פוגרומים, במהלכם נשרפו ריכוזי צוענים, בוצעו על-ידי מיליציות שונות בעיקר בדרום עירק. במיוחד בלטה המיליציה השיעית "ג'יש אל-מהדי" של איש הדת מקתדא אל-צדר, שהרבתה לפגוע בריכוזי צוענים באזורי הפרת התיכון והתחתון. בניגוד לקבוצות אחרות בעירק, הצוענים לא הקימו כוחות הגנה משלהם והם נאלצים להסתמך על שירותי הביטחון השונים להגנתם. אלו אינם מגלים עניין רב בהגנה על הצוענים. לנוכח המצב, צוענים רבים ברחו מאזורים בעייתיים, הן על-ידי מעבר לאזורים בטוחים יותר בעירק (המחוזות הכורדים) או על-ידי הגירה אל מחוץ לעירק: לסוריה לפני 2011 ולאחרונה למפרץ (בעיקר לדובאי). לגאול אותם מהנידחות החברתית שלהם לאורך השנים נחשבה האוכלוסייה הצוענית לאוכלוסיית שוליים טעונת טיפוח. אנשי אקדמיה וחוקרי ה"כאווליה" דורשי טובת הצוענים, כולם לא-צוענים, פרסמו שורת המלצות כיצד לטפל ב"בעיה" ולגאול את הצוענים מן הנידחות החברתית שלהם. בין היתר הציעו לשפר את רמת החינוך הניתן לצוענים, לרכזם באזור אחד שבו יאפשרו להם לעסוק בחקלאות למשל, להעניק מלגות ופטור משכר לימוד לסטודנטים צוענים ועוד, אך גם להדק את הפיקוח על צוענים שעוסקים בזנות. בשנים האחרונות גובר העיסוק בזכויותיהם הפוליטיות ובהגנה על קיומם של המיעוטים הקטנים (אקלייאת) בעירק. אנשי רוח מבליטים את חשיבות הפלורליזם לנוכח הסכנות האורבות לו ובעיקר סכנת הפונדמנטליזם האיסלאמי. אלה פועלים במסגרת הפרלמנט וועדותיו וגם בתוך המיעוטים עצמם על-מנת לעודד אקטיביזם. מערכת הבחירות בעירק כוללת בחירות ארציות ומחוזיות. גודל האוכלוסייה הצוענית אינו מאפשר לה להקים מפלגה ארצית שתיוצג בפרלמנט. לאחרונה מתחילה פעילות צוענית סביב הבחירות המחוזיות למועצות המחוז, במיוחד בריכוז הצועני המתהווה בסביבות דהוכ בכורדיסטן. העדה היהודית היא העדה העירקית הראשונה שנכחדה בעירק הערבית ובכורדיסטן. האם יהיו הצוענים העדה העירקית השנייה שתיכחד כליל? לפני היעלמותה הסופית בתחילת שנות ה-70 מנתה הקהילה היהודית כ-6,000 נפש, מספר נמוך בהרבה ממספר הצוענים בעירק היום ואיש לא ניסה למנוע את בריחת היהודים. היהודים נחשבו לעדה משולבת בחיים המודרניים ואילו בעיני רבים הצוענים הם בעיה חברתית ואף מטרד. עם זאת, שתי העדות נחשבו למשמרות התרבות העירקית ואף תורמות לה. בעיני רבים, הצוענים מסמלים עירק שמחה וחילונית וההגנה על קיומם מבטיחה הגנה מהאיסלאם הפוליטי. האינטלקטואל הבולט סעד סלום, מהלוחמים הבולטים למען פלורליזם בעירק, הביע בעבר חשש שתרבות העדות הקטנות שייעלמו תידחק לאולמות התצוגה של המוזאון. אלא שאם ייעלמו הצוענים, אפילו מוזאון לא יוקם לזכרם.