על חשיבות השירה הפוליטית-חברתית

א. על חשיבותה והשפעתה

"אילו קראתם את השירה שנכתבה במצרים לאחר 1967, הייתם יודעים שמלחמת אוקטובר 1973 היא בלתי נמנעת" אמר, כפי שמסופר, האינטלקטואל המצרי ד"ר חוסיין פאוזי למשורר חיים גורי במפגש ביניהם בקהיר, בדצמבר 1977, לאחר חתימת הסכם השלום. זה נשמע ממש טוב, בעקר באזני משוררים, וגם יפה מאוד לציטוט (עובדה רבים המצטטים ואני ביניהם!). האם זה גם נכון עובדתית - זו כבר שאלה אחרת. לעניות דעתי ניתן לפטור אמירה זו כהתנאות של משוררים (אך יש להתייחס לכך בסלחנות וכי מה יש לו למשורר מלבד מילים?). דווקא אמירתו של בן-גוריון, בשנות החמישים, שמשקל כל האינטלקטואלים שווה לחצי מעברה, נשמע מציאותי הרבה יותר, גם אם הוא פחות מתוחכם וערב לאוזן. אם זה היה המצב בשנות החמישים - היום המצב גרוע הרבה יותר. כיום לדעתו של משורר (ואפילו לדעתו של סופר במעמד של מועמד קבע לפרס נובל) אין כל משקל שיכול להיות מתורגם לכוח פוליטי (אבל אל דאגה, כך גם לחתני פרס נובל במדעים). בעבר המשורר היה כעין הכלאה של נביא וסלבריטאי. הסלבריטאי ביניהם היה בלי ספק ביאליק שהיה לא רק "המשורר הלאומי" אלא נתכנה גם "נשיא הדור" או "נביא עתנו". מי שיקרא כיום את תיאור קבלת הפנים המפוארת לה זכה בעת ביקורו הראשון בארץ ישראל, במארס 1909, לא יאמין שמדובר במשורר ולא בקיסר. זה היה מאורע השנה, אם לא מאורע העשור. לשיריו הפוליטיים היה הד עצום. איש אומנם לא ישווה למשורר הלאומי, אך גם לשירתם הפוליטית-חברתית של טשרניחובסקי ואחריו אלתרמן ושלונסקי (ובחוגים רביזיוניסטים גם לאצ"ג ומנגד לאלכסנדר פן ואף ליונתן רטוש בחוגים כנעניים מצומצמים) הייתה חשיבות והד. אפילו משה דיין הפרגמאטי הודה בהשפעת ה"טור השביעי" של אלתרמן עליו. אך כיום למשורר אין מעמד והשפעה של ממש. לחיים גורי בקושי. המשורר היום הוא ממש לא נביא - ואם הוא בכלל סלבריטאי, חשיבות דבריו הנה כמידת חשיבות דבריהם של סלבריטאים במידתו. ובסולם מידות זה נמצאים משוררינו במקום נמוך מאוד.

ב. על תדמיתה

רצוי אולי לכנות את ה"שירה הפוליטית", ה"שירה החברתית", "שירת המחאה", או כל שירה שמטרתה העיקרית להציג עמדה מסוימת (גם פמיניסטית, אקולוגית, צמחונית, עדתית וכו') בשם-על-כולל "שירת עמדה" (לעיתים יעשה שימוש במושג חדש זה ולעיתים ב"שירה פוליטית" וכו', לפי העניין). ל"שירה פוליטית", ול"שירת העמדה" בכלל, יצא שם לא טוב ויש שמכנים אותה בביקורתיות ואפילו בבוז מסוים "שירה מגויסת" (ראו למשל "חיים גורי עם השירה והזמן", עמ' 37). גם אם נפסח על אותה שירה שגויסה בעבר במשטרים דיקטטוריים אפלים (דז'נוביזם), או על-ידי פוליטרוקים במסגרות "מתקדמות" יותר, ונתרכז בשירה פוליטית הנכתבת מתוך בחירה חופשית, לקידום רעיון נשגב ונאצל ככל שיהיה, עדיין ידבק בה רבב. היא עדיין תחשב כשירה מגויסת לתפארת (גם אם לא לתפארתה שלה). מקומה כשירה בעלת מעמד לגיטימי אינו מובטח - בודאי לא במרכזה של הבמה, ובקושי - בשוליה. גם העובדה ששירתם הפוליטית של משוררים נודעים כמו נתן זך ואפילו נתן אלתרמן (ומשוררים מאוחרים יותר שנזכיר בהמשך) נופלת משירתם הלירית-אישית, תרמה למוניטין המפוקפקים של השירה הזו. הסיבה המקובלת לשמה הרע הוא היותה לרוב שירה הנוטה להשטחה ולפלקאטיות. כי זו שירה המנסה להעביר מסר ספציפי, חד וברור, לרוב חד ממדי, וזאת כאשר שירה במיטבה עדיף שתהא רב-ממדית, ניתנת לפרשנות בכיוונים שונים ואפילו אפופת חידה וסוד עם מרחב סביר של עמימות (אך כמובן לא "כתב חידה"). וזו כנראה משימה לא קלה. אך הפלקאטיות היא יותר תוצאה מאשר סיבה. מה היא אם כן הסיבה שמביאה לתוצאה זו? נראה לי שהסיבה היא במנגנונים הפנימיים של היצירה. לידתו של השיר הלירי המצוי הנה לרוב באיזושהי נקודת התחלה שמתגלגלת לה ומתפתחת לפי אסוציאציות של לשון, תוכן, תמונות, דמיון וכו', ולא תמיד היוצר יודע לאן יוביל השיר את עצמו. מנגנון פנימי זה מעשיר את השיר. בשיר העמדה, לעומת זאת, היעד הסופי מסומן כבר מראש, מרחב הנדידה של השיר מצומצם יותר והיוצר מובל אל יעדו, על כורחו כמעט. גם בשל התדמית המוקדמת הזו, אך יותר מכך בשל הצפייה שבעלי הדעות הפוליטיות המנוגדות ישמחו לצאת חוצץ כנגד השיר וינסו ללגלג גם על איכותו הפואטית, חשוב להקפיד שהשיר יתרומם כשיר, כך שאפילו בעלי דעות מנוגדות לא יוכלו להתכחש לערכו הפואטי. זו משימה לא קלה עליה עמד כבר פאבלו נרודה, ששירתו הפוליטית הנרחבת הצטיינה באיכותה. רק משוררים מעטים נוספים בעולם כמו לורקה, ברטולד ברכט וולדימיר מיאקובסקי (רשימה חלקית, כמובן) השכילו לכתוב שירה פוליטית איכותית ולכן גם רבת השפעה. גם בישראל, משוררים בולטים כמו: עמיחי, זך, אבידן, רביקוביץ וויזלטיר כתבו שירים פוליטיים בעלי ערך פואטי משמעותי. אך גם לגביהם נשמעת תדיר הדעה (בעיקר באשר לזך) ששירתם הלירית עולה במידה נכרת על זו הפוליטית, ואין טעם להכביר מילים על כך. רצוי אולי להרחיב באשר למשורר "פוליטי" מאוד כמו יצחק לאור (שזכייתו בפרס מפעל הפיס לשירה, 2014, עדיין עומדת בסימן שאלה בזמן כתיבת שורות אלה). אם נתבונן למשל בספרו "יעמוד בני" ("הקיבוץ המאוחד", 2007), נמצא ששיריו הליריים המובהקים בשער "נוקטורנו" עולים באיכותם לאין שיעור על שיריו הפוליטיים בשער "פרחים" (שבו יש שירים כמו "עלה תאנה", "עניין של אהבה" ועוד, שכפי שכתבתי לו, נראה לי שהוא עצמו היה דוחה, אם היו מוגשים לו על-ידי אחרים). הוא כתב (ופרסם) אותם כי, כפי הנראה, משהו, שהוא לא יכול היה להכיל, בער בתוכו והוא חש חובה עזה להביעו. לאור מתייחס לכך (אומנם באירוניה מסוימת) בשירו "עניין של אהבה" המסתיים ב"בקיצור השירים הפוליטיים שלו פשוט לא טובים, מאכזבים". אך גם כאן יש יוצאים מן הכלל כמו השיר "האביב של 1967" החותם את "פרחים", שבגלל ההקשר האישי שבו, הליריקה גוברת ומתקבל שיר נפלא. זכור לי לטובה גם שיר נוסף שלו שהתפרסם בהארץ בתקופת "עופרת יצוקה" (שבו אם זכרוני אינו מטעה אותי: אימא מאחלת לבנה שלא יהיה בנאי או גנן ...כי כמה קשה לבנות... אלא שיהיה טייס...כי כמה קל להרוס). השיר שבה את הלב ברוך שבו - הארס האירוני היה רק פועל יוצא, וזאת לעומת השירים פוליטיים הפחות טובים שלו, שמוטחים ישר בפנים, אומנם כמעט תמיד עם אירוניה, אך ללא כל רוך. מסתבר שהמתח הנוצר בכתיבה רכה על נושאים קשים מולידה יצירה עזת מבע. בשנים האחרונות, בהשפעת המדיה כנראה, נדמה שהמשוררים סבורים שככל שהשיר יהיה בוטה יותר רבים סיכוייו להתבלט ולהיקלט בתודעה הציבורית המוצפת. כזה הוא למשל השיר "הו, בנק שלי" בספר שיריה של תהל פרוש "בצע" ("סדרת כבר", מוסד ביאליק, 2014) הפותח בשורה "הוֹ בַּנְק שֶׁלִּי זַיֵּן אוֹתִי אַתָּה רוֹצֶה לְזַיֵּן אוֹתִי טוֹב". דוגמה בולטת ומדוברת מאוד היא משוררי קבוצת ערס-פואטיקה בשירתם העדתית ("מדינת אשכנז" וכו'). כזו, גם אם בוטה פחות, הייתה גם שירתם של משוררי "גרילת תרבות" שקדמו להם. אך הם, כמו קבוצות מקבילות אחרות, לפחות ליוו את שירתם בפעולה חברתית ולא עדתית (שהייתה, למרבית הצער, חסרת השפעה של ממש בשטח). מכאן ברור מדוע הבוטות והפלקאטיות הן כמעט שם נרדף ל"שירת עמדה" כיום. שירת המחאה מבעבעת היום ברשתות החברתיות, שם מתפרסמים שירים ובעקר אירועים המוקדשים לה. באירועים אלה שותפה קבוצה די מצומצמת, עם שמות שדי חוזרים על עצמם (לרוב עם תיבול של זמר, ושם הרשימה מצומצמת עוד יותר - עמיר לב, למשל). חלק מהמשתתפים הם עם אג'נדה לקידום עצמי וחלקם (כמו טל ניצן) - מתוך דחף מצפוני מבורך. ככלל, שירי "עמדה" עולים יפה, כשהם משכילים לחמוק מהאמירה הישירה, כשאינם בוטים אלא רכים. אביא דוגמאות משירתם של משוררים פחות נודעים. אבא גם/ סלמאן מצלאחה לְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁנֹולַד בְּמֹורַד הָהָר וְהִבִּיט עַל הָאֲגַם, לֹא הָיָה דַּרְכּוֹן מֵעֹולָם. וַאֲפִלּוּ לֹא תְּעוּדַת מַעֲבָר. הּוא חָצָה אֶת הֶהָרִים כַּאֲשֶׁר הַגְּבוּלוֹת לֹא זָרְמוּ בַּנָּהָר. לְאַבָּא שֶׁלִּי לֹא הָיָה דַּרְכּוֹן בָּעוֹלָם. לֹא מִפְּנֵי שֶׁלֹא הָיוּ לוֹ אֶרֶץ וְחֹותָם. רַק מִפְּנֵי שֶׁהָאָרֶץ תָּמִיד שָׁכְנָה לָּה שָׁם בְּנַחַת בְּכַּפּוֹת יָדָיו. וּכְמוֹ שֶׁהָאָרֶץ לֹא חָמְקָה מִיָּדָיו אַף פַעַם וְנָסְעָה אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם, אַבָּא - גַּם. זה שיר פוליטי טוב. הוא לכאורה חד וברור. אך יש בשיר רובד נוסף. זהו רובד סמוי שבו מכלל הלאו או ההן אתה שומע את היפוכם. בסוף השיר, למשל, נוכחים, בעל כורחם, המהגרים היהודים, שהביאו, כביכול, את המולדת עמם, עם דרכון מובטח בשדה התעופה. כדי לא לקפח את ה"שירה העדתית" אביא בית ראשון משירו של אלמוג בהר ומנגד שיר קצר יותר של מתי שמואלוף על אותו נושא בדיוק. הערבית שלי אילמת/ אלמוג בהר הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי מִסְתַּתֶּרֶת מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית. בין אם-כולתום לבין אמי/ מתי שמואלוף אימא שלי מדברת עם סבתי בשפה העירקית, הטבולה בשפה העברית - מ-ערבית, אבל כשהיא באה הביתה היא מבקשת שאסגור את שירת אום-כולתום ושאשים מוזיקה אחרת כדי שלא ידעו מי אנחנו. אשאיר לקוראים לקבוע איזה מהשירים הוא פלקאטי ואיזה ממריא כשיר עם איכות פואטית מרשימה.

ג. על גבולות הגזרה

האם גבולות הגזרה של "שירת העמדה" ברורים וחדים? כדי לבדוק את הגבולות נתחיל מהליבה. אולי הצורה המזוקקת ביותר של "שירת עמדה" הן האנתולוגיות הרבות שצצות לאחר (או אפילו, בחופזה, תוך כדי) כל מלחמה (או מבצע), מחאה חברתית וכו'. הן נועדו למחות, להביע עמדה, להתנגד למהלכי השלטון, רצוי ב"זמן אמת" או סמוך לו ככל האפשר. חופזה זו מכתיבה את האיכות הפואטית של השירים, שכן ברור לכל שהתוכן הוא העיקר ואין מקום להתייפייפות וכך האיכות נדחקת לשוליים. כך למשל השירון "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה" יצא לאור במהירות הבזק, ביום השלישי למבצע "עופרת יצוקה". הוצאה מהירה זו התאפשרה ע"י שיתוף פעולה של מספר כתבי-עת, הרשת, ובשיטת חבר מביא חבר. לא תמיד התגובה מהירה כ"כ, אך גם המחאה החברתית הידועה שגוועה הניבה את "שירת המהפכה - שירת האוהלים" ("מעיין", 2011), ו"התנגדות - אנתולוגיה לשירה" בעריכת ללי ציפי מיכאלי (פרטית, אוקטובר,2011), ששובצו בו גם שירים ישנים רבים של משוררים זרים וישראלים ידועים. גם אם לחופזה יש משקל מסוים בגרירת הפואטיקה לעמדה משנית, נחותה, גם האנתולוגיות, שאינן מוכתבות ע"י מאורע תחום בזמן, אינן מצליחות להמריא פואטית, במרבית שיריהן. למשל: "אדומה - אנתולגיית שירה מעמדית" (אתגר, מעיין, הכיוון מזרח, 2007), שהייתה אולי גם הנחשון, וגם הדגם לחיקוי של אנתולוגיות "העמדה" בעשור האחרון. גם היא צמחה כשיתוף פעולה של כמה כתבי עת וחבורות בעלות עמדות רדיקליות. לא הייתה סיבה להיחפז גם בהוצאת "מחאת כפיים - אנתולגיית שירה חברתית" בעריכת גלעד מאירי, נועה שקרג'י ודורית ויסמן (מקום לשירה, 2013) ו"מלכה עירומה - שירת מחאה חברתית נשית" בעריכת דורית וויסמן (הקיבוץ המאוחד, 2013) אך גם הן לא הצטיינו ברמתן הפואטית, גם אם הכוונות היו טובות, כרגיל. גם "צוק איתן" הולידה אנתולוגיה - "המיית הרחם" אליה נתייחס בהמשך. אין בכוונתי לסקור את כל האנתולוגיות שנושאיהן נושקים (ועל אלה נמנים גם: "שתיים", "עבודת גילוי", "כושילאמאשלהם" וכנראה נוספים). לא רק אנתולוגיות, גם ספרים יכולים להיחשב לספרי עמדה, גם אם שובצו בהם שירים בעלי צביון אישי יותר. בנוסף ל"בצע" ולספריהם של משוררי הקבוצות שהוזכרו למעלה, ראוי להזכיר גם את ספריו של איתן קלינסקי, שהוא משורר עמדה מובהק. כאלה הם ספריו: "ספרי מחסום ועוד", (ספרי 'עיתון 77', 2008), "אספן של שלום" (ספרי 'עיתון 77', 2013). אם לשפוט לפי אופיו, מצפונו ומעשיו, אולי כאלה הם גם ספריו המוקדמים יותר. אם נדלג לתחום אחר כך הם גם ספרו של המשורר חן ישראל קלינמן, "תיקוני שואה" (עמדה, 2014) ושירים רבים אחרים שלו כמו גם שירים רבים של רון דהן, שבהם יש זעקה מרה כנגד "שואת" בעלי החיים וכנגד מי שאוכל לתיאבון את בשרם. נתקרב לגבולות הגיזרה. האם שירת המלחמה, למשל של חיים גורי ("הנה מוטלות גופותינו" "באב אל ולד" וכו') היא שירה פוליטית או שזו שירת קינה לירית? הואיל ואין בה מחאה של ממש, בודאי שלא נגד ההנהגה, שכן זו מלחמה שנחשבה, בודאי בעיניו של גורי, למלחמת הכרח, אין לראות בה, לעניות דעתי, "שירת עמדה", בודאי לא במובנה הצר. בשירת עמיחי על מלחמת השחרור ("גשם בשדה הקרב" ) ומלחמות בכלל, ניכרת יותר נימה ביקורתית, אך גם זו מכוונת יותר לחוסר התוחלת שבמלחמות מאשר לביקורת ומחאה קונקרטית. יש לעמיחי שירים יותר פוליטיים, אך גם את שירו הנהדר "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב" שמרבים לצטט, ניתן לפרש, ויש המפרשים, כשירה אישית ולא פוליטית. הכל בעיני המתבונן (והשקפתו המוקדמת). גם את "עיבל" המאוחר יותר של גורי, כמכלול, ולא שירים בודדים פה ושם, לא הייתי מכפיף לכותרת "שירת עמדה" וזאת בשל העובדה שלעניות דעתי, אין כוונה מפורשת של המשורר להביע עמדה ספציפית ומרבית השירים שבו נכתבו ברובם מנקודת מוצא חווייתית. כשבוחנים, למשל, כל שיר לעצמו בספר שיריו של רמי דיצני ז"ל "משירי מדור נכות רוח" (דומינו, 1984) השירים ברובם הנם אישיים מאוד (יותר על נכות פיזית, מאשר על נכות רוח). אבל רוח השירים בקונטקסט של רוח הזמן (חלק מהשירים שבספר התפרסמו מיד לאחר מלחמת לבנון), עושים את הספר כמכלול ואת השירים ל"שירי עמדה" אופייניים. איך אולי אומרים היום - זה היה "הייצוג" שלהם בתודעה. כמי שהיה עד לתודעת אותה מלחמה שנויה במחלוקת, אכן, היה זה ייצוג הולם, ברור וחד. נוסף לכך, די ברור שכוונת המשורר הייתה למחות. אך גם את האנתולוגיות (בעקבות אירועים), שהן, כביכול, הצורה המזוקקת ביותר של "שירת העמדה" יש לבחון הן מצד הכוונה והן מצד הקונטקסט. אם נבחן למשל את אנתולוגיית "המיית הרחם" בעריכתן של שושנה ויג ומזי כהן-מלמד שיצא לאור (פיוטית, 2014) במהלך ובעקבות "צוק איתן". מצד אחד, התואם את דפוסי שירת העמדה, זו הייתה התאגדות מהירה מאוד, בעזרת הפייסבוק, וללא עמדה שיפוטית-פואטית, כפי שהעידה אחת העורכות. אך מנגד, מרבית השירים היו יותר המיות, דהיינו הבעת רגשות חמלה של אימהות על פרי בטנן שנטרף, מאשר הבעות עמדה פוליטיות. למיטב ידיעתי מקומה של עזה ובנותיה (על כאלפיים חלליה וכחמש מאות ילדיה ההרוגים) - נפקד. (יפה עשתה ענבל אשל כהנסקי שבדברי ההקדמה הקצרים שלה בטרם קראה את שירה, בערב ההשקה בבית היוצר, מילאה לבדה את החלל הפעור, הבלתי נתפס, הזה). אני לא חשתי שזו שירת עמדה, ולא בגלל שזו שירה הנוטה יותר ימינה - יכולה להיות בהחלט גם "שירת עמדה" ימנית. הגבול אם כך אינו חד אלא רחב ומטושטש. בתוך הגבול הרחב הזה יושב למשל השיר הבא. --/אליעז כהן וּפִתְאוֹם פָּרַץ אָבִיב בְּאֶמְצַע הַמַרְחֶשְׁוָן הַזֶּה וְרָאִיתִי הַחַיָּל הַיָּפֶה (לִפְנֵי שֶׁנִבְלַעְתִּי בְּפִי הַמִּנְהָרָה) שָׁעוּן עַל אֶבֶן הַמַּחְסוֹם הַגְּדוֹלָה בִּתְנוּחַת הַכּוֹבֵשׁ הָרַךְ וּמִי יוּכַל לַגֹל אֶת שְׁרַב-הַסְּתָו, אֶת הַחַיָּל וְאֶת הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה מִפִּי הָאָרֶץ הַמְּצַעֶקֶת הַזּוֹ זה לכאורה שיר אווירה יפה של מתנחל נאור (אך בכל זאת מתנחל), אך ככל שהשיר מתקרב לסופו מתחדד אופיו הפוליטי. הוא מציג היבט אחד של הכיבוש, זה של הכיבוש הרך, אך סופו מעיד על אי-הנחת של המשורר גם מהמצב הזה. זה שיר טוב, לא פלקאטי בעליל, וגם בו יש מסר רבוד - לא חד-צדדי, עקיף - לא ישיר. שיר גבולי, כאמור.

ד. עדות אישית

אני משער שמשוררים רבים מתחבטים אם לכלול את שירת העמדה שלהם בספר שירתם. אציג את עמדתי. כשכינסתי את שיריי לספרי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" ("אבן-חושן", 2012) התלבטתי אם לכלול בתוכם גם את שיריי ה"פוליטיים". מומחי שירה מובהקים ועתירי ניסיון ממני, שדעותיהם הפוליטיות לא היו בהכרח שונות משלי, שאלו "לשם מה אתה צריך את זה?". ספרי היה גדוש גם בלעדיהם. גם מבחינה תוכנית הוא כלל תמונת פסיפס פואטית, עשירה ורחבה דיה. אך מה שהכריע הייתה תחושתי שכדי לשקף את ה"אני" השלם והאמיתי שלי, על שלל מרכיביו, עלי לתת ביטוי, מועצם אפילו, גם למה שקורה לנו כאן "בארץ הטובה והקשה הזו" כפי שכתבתי בגב הספר. הערכתי שהשירים הפוליטיים שאני מבקש לכלול בספר (לא את כולם כללתי) הם שירים שעברו רף פואטי מסוים (אולי רף נמוך יותר משיריי האחרים). לחלקם הייתה תעודת הכשר "רשמית", שכן הם הופיעו בכתבי עת נחשבים כמו "מטעם", "עיתון 77", "כתובת" ועוד. לאחר הופעת הספר, קבלתי תגובות רבות. התגובות היו ברובן המכריע חיוביות, אם היו הסתייגויות הן התייחסו ברובן לשירי הפוליטיים. אך שיריי אלה זכו גם לעדנה, למשל בבמה זו, ברשימה של עמוס לויתן ("מצד זה", גיליון 363-4, נובמבר-דצמבר, 2012).

ה. סיכום

לשירת העמדה יש כיום השפעה של כלום. תדמיתה ירודה מאוד. גבולותיה רחבים ומטושטשים, והם תלויי קונטקסט וכוונה. אך עדיין אין המשורר, כיחיד, רשאי לראות עצמו פטור ממנה.