גל הירש פסול לכהונת מפכ"ל

לאחר שהשר לביטחון הפנים הודיע כי גל הירש הוא מועמדו לכהונת מפכ"ל המשטרה, ראוי לזעוק ולהכריז כי הירש פסול לכהונה זו. דברים אלה כבר נכתבו בעיקרם באתר זה, וכעת יש צורך דחוף לחזור ולהעלותם, למען לא תשגה הממשלה במינוי שגוי, כפי ששגתה בעבר במינויו של יואב גלנט לכהונת רמטכ"ל, שהממשלה נאלצה לבטלו כשהתברר כי רבים הסיכויים לפסילתו על-ידי בג"ץ, בשל מעשיו הנלוזים של האיש. משטרת ישראל, שאמון הציבור במפקדיה אבד, זקוקה כיום לדמות של מפקד טהור וצח כשלג, נקי ובר-לבב, כזה שלבד מכישורי הפיקוד והניהול הרבים הנחוצים לו חייב להיות איש אשר שום שוטר וקצין משטרה לא יוכלו לומר לו, כאשר ינזוף בהם על רשלנות: "אתה מדבר"? לא היה צורך בתחקירו של האלוף דורון אלמוג, שחקר את פרשת חטיפתם ומותם של החיילים רגב וגולדווסר הי"ד והפגיעה בחבריהם, אשר הייתה הניצוץ שהצית את מלחמת לבנון השנייה, כדי לדעת שמדובר בכישלון מיותר, צורב ומשפיל. במשך שנים, במיוחד בחודשים שלפני ההתקפה והחטיפה, הכריז חיזבאללה מעל ראשי כל הגגות כי בכוונתו לחטוף חיילים ישראלים. איום החטיפה, שתוצאותיו המדיניות, הצבאיות, המוראליות, הכלכליות ועוד – עד כדי גרירת ישראל למלחמה, כפי שקרה – היה תלוי מעל פיקוד הצפון כולו. זה היה האיום החמור ביותר, שלמניעת מימושו היה על המפקדים לזנוח כל דבר אחר, אפילו תוך ביטול פעולות אחרות. אפילו תוך ויתור על ליווי ביקור של נשות הדסה או ויצ"ו. גם חמור ששירת רק יום אחד בצה"ל, הבין כי במצב כזה היה אסור לשלוח סיור בן שני כלי רכב "רכים" יחסית, כמו ג'יפי האמר, ובוודאי אסור לשלחם לנקודה מתה שאינה נראית לעין כוחותינו האחרים, ללא הצבת כוחות תצפית, אבטחה, חילוץ, רדיפה ולחימה, ולעניות דעתי גם מסק"ר למעקב צמוד אחרי הסיור.

שום תירוץ

על המפקדים – במיוחד מפקד הפיקוד, מפקד האוגדה ומפקד החטיבה, שבסמכותם ומחובתם להקצות את הכוחות הנדרשים, היה להימנע מהסתפקות בדיווחי הכפופים להם כי "הכל בסדר", ולדאוג שהדברים יבוצעו בפועל ולא רק יכתבו בנוסח "השתבללות" ושאר קשקושי לשון מבלבלים ומערפלים, שלגל הירש היה בהם חלק גדול. על המפקדים הללו היה לוודא אישית ובשטח כי הדברים מבוצעים, כפי שהמון מפקדים ידעו לעשות ביחידותיהם בעשרות שנות קיומו של צה"ל. קצינים בכירים אלה קבלו מעם ישראל את משכורותיהם הלא-כל-כך-נמוכות, עם תפנוקים לא-כל-כך מעטים, כדי למנוע ביזיון איום ונורא כמו זה שהתרחש לבסוף בגבול הצפון. שום תירוץ ושום הצטדקות אינם מעניינים ואינם רלוונטיים, שכן הדבר החשוב היחיד היא התוצאה. והתוצאה הייתה אסון, חטיפתם ומותם המיותר של חיילי המילואים, הסתבכות ישראל במלחמה כושלת וניהול משא-ומתן מבזה עם חיזבאללה, רק כדי לקבל לבסוף את הידיעה המתסכלת כי הם נהרגו כמעט מיד. לבטח היה על אותם מפקדים, לרבות מפקד האוגדה גל הירש, לנהוג כך לאחר שהרג החיילים וחטיפת גלעד שליט, בגזרת עזה, ימים ספורים קודם-לכן, הוכיחו כי צה"ל סובל מליקויים מובנים ושורשיים, לבטח בתחום סיורי בט"ש (ביטחון שוטף), מה גם שחיזבאללה עולה בכישוריו על אלה של חמאס. אילו הייתה שם דיוויזיה של חיזבאללה, מצוידת וחמושה עד שיניה בנשק ובציוד עודפים וטובים משלנו, ואשר גברה על כוחותינו בלחימה עיקשת בת שבוע ימים, היה אפשר אולי לתרץ את המפלה. אך ברור כי היו אלה אנשי חיזבאללה מעטים יחסית, שהציגו ככלי ריק את צה"ל האיום והנורא – במיוחד לאחר סדרת האיומים הפומפוזיים שהשמיעו מנהיגינו באותה תקופה, ברוב חוכמתם החלולה. כידוע, נסראללה משנן עד היום את שמו של עמיר פרץ, מחשש פן ישכחהו. על כותפותיו של תא"ל הירש התפנה המקום לשלטי "מחדלן כושל". בנסיבות כאלו, אילו היה הרמטכ"ל-דאז ראוי לתוארו ועוסק במה שצריך במקום לטפל במניותיו ("גם לי יש משק לנהל", אמר חלוץ בחוכמתו העילאית, בהתכוונו לניהול משק המניות הפרטי שלו ביום שבו פרצה המלחמה), היה מזעיק אליו מיד את המפקדים הללו, שהירש ביניהם, ומדיחם בו-במקום וללא חוכמות. הצבא כולו ידע כי הם נכשלו כישלון חרוץ, ודן חלוץ היה חייב למנוע בדרך זו את התבכיינותו של גל הירש לאחר המלחמה הכושלת ההיא, כשטען כי מתעלמים מעמידתו במלחמה בראש האוגדה.

אחריות כבדה

אותם בכירים, לרבות גל הירש, היו צריכים לעוף מהצבא מיד ולא להשתתף במלחמה. לא הורדת המוראל הייתה בכך, אלא דווקא הגברתו, שכן הלוחמים היו מבינים שהפיקוד העליון מייחס חשיבות עילאית למניעת כל אפשרות לנפילת חייל בשבי. הלוחם מתעודד מסילוק נכשלים ומהידיעה שהמפקדים פועלים ברצינות וכראוי, ולא מהשארת מפקדים כושלים בתפקידיהם, הכרוכים באחריות כבדה לחיי הלוחמים. התבכיינותו של הירש באותם ימים גררה בעקבותיה טענות בדבר "היעדר רעות" בין המפקדים. שום רגש של "ריעות" לא נדרש במקום שבו היה על המפקדים לעמוד כאיש אחד ולדרוש הדחת גל הירש בו-במקום. עברו הצבאי, שהתקשורת הזדרזה לפאר ולרומם במסע תקשורתי מיוחצ"ן, אינו משנה מאומה ואינו רלוונטי. עברו המפואר, גם אם הוא באמת כזה, אינו מעניין איש, כאשר ברור כי אילו הקפיד על היות כל סיור מלווה ומאובטח על-ידי כוחות מתאימים, אולי גם על-ידי מסק"ר באופן קבוע, היו הדברים שונים לחלוטין. כאשר איום החטיפה היה כפי שהיה, לא היה זה מתחת לכבודו לפעול כמו מ"פ ולוודא שאין שום פגם בפרט הקטן ביותר. הירש מכיר היטב את האימרה הצבאית הנכונה והצודקת: אם יש ספק – אזי אין ספק. בימים אלה מושמעות טענות דומות כלפי מפקד מחוז ירושלים, בעקבות רצח שירה בנקי ז"ל שהיה אפשר למנעו בהקפדה רצינית, וגם כאן לא יעמדו לו לאותו מפקד טענות כמו "זה אינו תפקידי לפקח על דברים ברמה הזו". מי שזוקף לזכותו הצלחות, אינו פטור מנשיאה באחריות לכשלונות. אילו הובא לידיעתו כי סמל מחלקה ב"גולני", במקום לבדוק את ציוד הלחימה ואת הנשק והמוכנות של היוצאים לסיור בחר ללכת לישון, והתוצאה הייתה כפי שאירע בגזרת האוגדה שלו - היה גל הירש דואג להעמדתו לדין, להשלכתו לכלא ולסילוקו מצה"ל בבושת פנים. בצדק, כפי שהייתה מוצדקת מאה מונים הדחתו. ולכן מאוד-מאוד לא מוצדק כעת מינויו לתפקיד מפכ"ל המשטרה. אך בישראל כמו בישראל. הופעתו המוזרה של השופט-בדימוס וינוגרד, וחשיפת יסורי מצפונו על שלא דאג להחזרת הירש לצבא, הן כשלעצמן מעשים שלא יתכנו במדינה מתוקנת. הודעתו של הרמטכ"ל איזנקוט ש"טיהר" את הירש, מיד לאחר דברי וינוגרד, מעוררת את הרושם כי היה כאן תזמור לא-מקרי, אולי אפילו על-רקע של שיקולי פוליטיקה לעתיד. איזנקוט כבר הראה את כוחו בהודעות מוזרות, כמו סילוק הרב הצבאי הראשי מכל מגע עם חינוך לוחמים ומורשת קרב, והכנסת הגורם החדלוני והכושל הוותיק הקרוי "קצין חינוך ראשי" לתפקיד זה, שהרבצ"ר העכשווי הרב פרץ וקודמו הרב רונצקי דווקא עשו בו גדולות.

"מי אתה"?

אם ימונה כמפכ"ל, יהיה על הירש ללמוד מן היסוד את התפקיד, שבו אין לו כל מושג. זה כשלעצמו אינו פסול, בתנאי ברור: שלשום שוטר וקצין משטרה לא תהיה סיבה לומר לו, כאשר ישגה או שישאל שאלות קשות: "כבר ראינו אותך בכשלונך הגדול ובאחריותך לחטיפתם ולמותם של רגב וגולדווסר, ובעקיפין גם לפרוץ מלחמת לבנון השנייה על כשלונותיה שגם בהם יש לך חלק. מי אתה שתבוא אלינו בדרישות"? כפי שעשתה במינויו השגוי של יואב גלנט, ראוי כי ממשלת ישראל תעשה גם במינויו של גל הירש: תצביע נגדו.